עלייה ונסיונות עלייה

עוד לפני מבצעי העלייה הגדולים עלו לארץ יהודים מאתיופיה באופן עצמאי. עלייה של מעטים – חלקם צעירים שהגיעו בגפם וחלקם בעלי משפחות – נרשמה כבר בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.
לאחר קום המדינה נעשתה העלייה העצמאית מסובכת יותר, עקב הסתייגות הרשויות מהכרה בבתה ישראל כיהודים. למרות זאת, החל משנות ה-50 הצליחו מדי פעם צעירים מהקהילה להגיע לארץ באמצעות אשרות תיירים. כאשר פג תוקפן של אשרות אלו הם עמדו בפני גירוש ונאלצו לעבור גיור לחומרה כדי שיוכלו להישאר בארץ כעולים מן המניין, או להסתתר מהרשויות. המדינה הקשתה את ניסיונות העלייה גם באמצעות הקשחת הנהלים של הקונסוליה הישראלית באדיס אבבה בנוגע למתן אשרות לבני הקהילה.
המכשול הפורמלי על עלייה עצמאית הוסר מצידה של מדינת ישראל ב-1975, עם החלת חוק השבות על יהודי אתיופיה, אולם עד אז כבר הוצבו מכשולים מן הצד האתיופי, בשל ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל וכן בשל עלייתו של שלטון חדש שהקשה מאוד את יציאתם של אזרחים מאתיופיה, ובהם בני הקהילה.
במסגרת העלייה העצמאית והבלתי לגאלית הגיעו לארץ כ-200 עולים.

בשנים 1990-1979 עלו אלפים מיהודי אתיופיה לארץ דרך סודן. פעילות זו החלה לאחר שנוצר קשר בין פעילים כגון פרדה אקלום, ברוך טגניה, זימנה ברהנו וזכריה יונה ובין המוסד. כך נפתח נתיב העלייה לארץ עבור בֵּתֶּה ישראל, ובני הקהילה יצאו למסע רגלי מפרך אל סודן, ומשם עלו באופן חשאי לארץ.
המסע לסודן והשהות במחנות הפליטים שם היו רצופי קשיים וסבל וגבו קורבנות רבים בנפש. הקושי הראשון שעמד בפני היוצאים היה להסתיר את עזיבתם את הכפר מחשש שייאסרו על ידי השלטונות. ההכנה למסע התבצעה בסתר, ולעיתים אף הוחלט שבני משפחה אחת יצאו למסע בנפרד, בתקופות שונות, כדי לא לעורר חשד. למסע יצאו בני כל הגילים, גברים, נשים, זקנים וטף. נשים הרות יצאו אף הן לדרך, וחלקן ילדו במהלכה.
המסע נמשך בין שבועות לחודשים ולרוב התבצע ברגל. בלילות הלכו וביום נחו, וזאת מחשש להסגרה, לתפיסה בידי השלטונות ומפחד משודדים. החום הכבד בעונת הקיץ תרם אף הוא להחלטה זו, אך  באזורים הלא מיושבים הלכו גם ביום. לכל אורך הדרך היו ההולכים צריכים להסתתר מפני חיילי השלטון ומשודדים ואנסים שארבו לשיירות. ההליכה התנהלה בתנאי שטח קשים – יערות, נהרות, הרים ומדבריות, וצריך היה להיזהר מחיות טרף ומנחשים. קושי נוסף היה הכמות המוגבלת של אוכל ומים שיכלו ההולכים לשאת עימם, בעיה שהוחרפה לקראת סוף המסע, שהתרחש במדבר. התשישות, הרעב, הצמא והחום הכריעו רבים מהצועדים. המשפחות נאלצו לקבור את יקיריהן, שנספו בלא שהגשימו את חלומם, בחופזה בצידי הדרך ולמצוא את הכוח להמשיך הלאה.
לאחר שהגיעו לסודן שוכנו משתתפי המסע במחנות פליטים שהיו בהשגחת הצלב האדום. תנאי המחייה במחנות היו קשים ביותר. המחסור במים ובמזון ראוי לאכילה, הצפיפות, החום הכבד והתנאים התברואתיים הירודים הובילו למחלות שגבו קורבנות רבים, בייחוד תינוקות וילדים. מעשי שוד ואונס היו נפוצים במחנות, ובפני בני הקהילה עמדה סכנה נוספת: התנכלויות מצד הפליטים הלא יהודים והסודנים על רקע יהדותם. לפיכך הם השתדלו להסתיר את זהותם ולקיים את המצוות בחשאי.  תעצומות הנפש האדירות שהחזיקו את ההולכים במסע המפרך נדרשו להם עוד יותר במחנות, שכן לא יכלו לדעת כמה זמן תימשך שהותם בתנאים קשים אלה ומתי יזכו סוף סוף לעלות לארץ. ואומנם, השהות במחנות נמשכה חודשים ואף שנים.
בזמן ההמתנה קיבלו היהודים במחנות סיוע מוועד פעילים בני הקהילה שהיו בקשר עם המוסד וכונו "הקומיטה". חברי הקומיטה עסקו במשימות מגוונות: איתור היהודים (שכאמור הסתירו את זהותם) בין הפליטים, חלוקת כספי סיוע ותרופות, השגת אישורי יציאה מהמחנות, שיכון היהודים בדירות מסתור להמתנה לעלייה, ולבסוף – הברחתם למקומות מפגש עם המוסד, שמהם עלו ארצה. זאת עשו במשך שנים תוך סיכון חייהם. חלקם אף נעצרו בידי הסודנים ועברו עינויים קשים בשל פעילותם הציונית.
בשנים האחרונות נשמעים קולות המזכירים כי בקרב הקומיטה היו פעילים שמעלו באמון שניתן בהם, ניצלו לרעה את כוחם ופגעו פגיעה קשה בבנות הקהילה. עם זאת, חשוב לציין שמדובר במיעוט. רוב הפעילים פעלו במסירות ובאומץ למען הקהילה, גם אם הדבר היה כרוך בדחיית עלייתם הם. חלקם אף חזרו לאתיופיה ולסודן אחרי עלייתם ארצה כדי לסייע במבצעים נוספים.
העלייה דרך סודן התבצעה בכמה דרכים שסללו אנשי המוסד: הראשונה, השגת אשרות יציאה מסודן באופן חוקי כביכול, תוך הצגת מצג שווא שלפיו מדינות שונות הסכימו לקלוט את מבקשי האשרות כפליטים. לאחר קבלת האשרות טסו העולים בטיסות מסחריות רגילות למדינות ביניים ומשם הוטסו לישראל. דרך שנייה הייתה הברחתם של העולים ממחנות הפליטים לפורט סודן. משם הפליגו לארץ בעזרת חיל הים. הכיסוי שאפשר שהות מתמשכת של אנשי המוסד באזור היה כפר נופש שהפעילו במקביל לפעילותם החשאית. הדרך השלישית הייתה הברחת העולים למקומות מבודדים במדבר הסודני שבהם היו מנחתי מטוסים נטושים (או בעת הצורך, מאולתרים). ממנחתים נסתרים אלה הטיס חיל האוויר את העולים לארץ.
במסגרת העלייה דרך סודן (כולל "מבצע משה") עלו לארץ כ-16,000 עולים.

מבצע משה היה חלק מן העלייה דרך סודן.
בשנת 1984 גדל מאוד מספר היהודים שהגיעו לסודן, ובמקביל התנאים התברואתיים במחנות הלכו והידרדרו. נתוני התמותה הקשים הביאו את ממשלת ישראל להחליט כי אין די בפעולות ההצלה שנעשו עד כה ויש ליזום מבצע רחב יותר. מגעים דיפלומטיים בתיווך אמריקני הובילו לעסקה חשאית עם נשיא סודן, וזה הסכים תמורת סכום כסף נכבד להתיר למדינה להטיס את היהודים ארצה, אך בתנאי שהמטוסים לא יטוסו ישירות לארץ, כדי ששיתוף הפעולה עם מדינת ישראל לא ייחשף.
המבצע יצא לדרך ב-21 בנובמבר 1984 באמצעות מטוסים של חברת התעופה TEA שבבעלות היהודי הבלגי ג'ורג' גוטלמן. המבצע נמשך כמה שבועות ובמסגרתו עלו לארץ אלפי יהודים, אך הגיע לקיצו ב-5 בינואר 1985 לאחר שהודלף לתקשורת על ידי גורמים ממלכתיים בישראל. הפרסום גרם מבוכה קשה לשלטון הסודני וזה הורה להפסיק את המבצע לאלתר.
במהלך מבצע משה עלו לארץ 6,364 מיהודי אתיופיה. מאחר שהמבצע הופסק בטרם הועלו כל היהודים שבמחנות, הגיע הממשל האמריקני להסכם עם נשיא סודן שלפיו הנותרים יחולצו מסודן במטוסים אמריקניים. מבצע זה, שכונה "מבצע שבא", נערך ב-22 במרץ 1985 והביא לארץ 494 עולים שהטיס צבא ארה"ב ועוד כ-100 שקיבלו אשרות יציאה ויצאו בטיסות אזרחיות.
במבצעים "משה" ו"שבא" עלו לארץ כ-7,000 עולים.

באחרית 1989 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה לאחר נתק של 16 שנה, וכך התאפשרה עלייתם של בני הקהילה ישירות מאתיופיה. בד בבד, העלייה דרך סודן נהייתה מורכבת ומסוכנת עוד יותר לאור חילופי השלטון בסודן. יהודי אתיופיה תלו תקווה גדולה בנתיב זה שנפתח, ובעידודם של פעילים מהקהילה וארגונים יהודיים שבראשם ה-AAEJ עזבו את כפריהם והתחילו להתקבץ סביב שגרירות ישראל באדיס אבבה. בעת ההמתנה לעלייה קיבלו היהודים סיוע במתחם מיוחד שכלל מרפאה, בית ספר ועוד. את המתחם הפעילו ה-AAEJ, שליחים מישראל וארגונים יהודיים כגון הג'וינט, הסוכנות היהודית, עלמיא ו-NACOEJ.

העלייה התנהלה תחילה בקצב איטי; במהלך 1990 ובתחילת 1991 עלו לארץ רק כ-7,000 מתוך כ-20,000 הממתינים. כל אותו זמן לחצו פעילים בני הקהילה על המדינה לזרז את העלייה ולאחד את המשפחות שנפרדו לאחר שנפסקה העלייה מסודן. לחץ זה גבר כאשר המצב הביטחוני באתיופיה הידרדר עקב מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. ואומנם, באפריל 1991 הוחלט להעלות את כל תושבי המתחם בדחיפות עקב התקרבותם של המורדים לאדיס אבבה, אלא ששליט אתיופיה מנגיסטו היילה מרים עיכב את אישורי היציאה של היהודים במטרה ללחוץ על ישראל וארה"ב להעניק לו סיוע כספי למלחמתו במורדים. לבסוף הסכים הממשל האתיופי לאפשר את קיום מבצע העלייה תמורת 35 מיליון דולר תרומת יהדות ארה"ב. באותו זמן כבר התכוננו כוחות המורדים לכיבוש אדיס אבבה, אך בתיווך אמריקני נדחתה כניסתם לעיר בכמה ימים, עד להשלמת המבצע.

המבצע המורכב, שנודע בשם "מבצע שלמה", נערך בשיתוף צה"ל, המוסד, משרד החוץ, הסוכנות היהודית ועולים ותיקים מאתיופיה שסייעו לעולים החדשים במהלך הטיסות. המבצע יצא לדרך בליל 23 במאי 1991; כ-120 אנשי שטח, שנמנו בעצמם עם הממתינים לעלייה, החלו לרכז את אלפי היהודים בשגרירות ישראל ומשם הסיעו אותם אוטובוסים לשדה התעופה. למחרת החלה רכבת אווירית של 34 מטוסים להטיס את העולים לארץ. כדי להכניס כמה שיותר עולים למטוסים הוסרו מהם המושבים; אחת מהטיסות אף קבעה שיא גינס במספר הנוסעים במטוס אחד (1088 נוסעים, מתוכם שניים שנולדו במהלך הטיסה). המבצע הסתיים בבוקרו של 25 במאי.

מבצע שלמה היה למבצע הגדול בהיסטוריה להעלאת יהודים לישראל: במהלך 36 שעות הוטסו לארץ מעל 14,000 עולים.

עד לשנות ה-90 של המאה ה-20 כמעט שלא עלו לארץ יהודים ממחוז קווארה. זאת משום שבמחוז שלטו מורדים שהקשו מאוד על המעבר. עם סיום מלחמת האזרחים באתיופיה בקיץ 1991 נפתחה הגישה לאזור ונשלחו אליו נציגים מהסוכנות והג'וינט כדי לאתר זכאים לעלייה. תהליך איתור הזכאים והבאתם ארצה היה איטי ונמשך לאורך שנות ה-90. בעקבות לחץ ציבורי שהפעילו קרובי המשפחה של יהודי קווארה בארץ ופעילים למען יהדות אתיופיה, התקבלה ב-1998 החלטת ממשלה לזרז את הטיפול בקהילה זו, ובשנה שלאחר מכן הועלו רוב היהודים הנותרים.
במסגרת עליית יהודי קווארה הגיעו לארץ כ-5,000 עולים.

שורשי קהילה זו ביהודים אתיופים שהתנצרו מהמאה ה-19 ואילך, אך לא נטמעו בסביבה הנוצרית הכללית, אלא נשארו במעין מעמד ביניים בין שתי הקהילות, ולפעמים אף שימרו את הקשר החברתי עם קרוביהם היהודים ועם הקהילה היהודית בכלל.
בין האלפים שהתקבצו באדיס אבבה לקראת "מבצע שלמה" היו גם כ-2,000 בני קהילת זרע בֵּתֶּה ישראל, אולם המדינה החליטה שאין להעלותם כיוון שחוק השבות לא חל עליהם. בני הקהילה נשארו במתחם ההמתנה לעלייה באדיס אבבה והמשיכו להיאבק על זכותם לעלות ארצה, בסיועם של גורמים שונים שבראשם הוועידה הצפון-אמריקנית למען יהדות אתיופיה (NACOJ). במשך הזמן הגיעו עוד ועוד מבני הקהילה למתחם.
ב-1992 המליצה ועדת שרים בראשות שר הקליטה דאז יאיר צבן לאפשר את עלייתם של אלו מבני זרע בֵּתֶּה ישראל שלהם קרובים מדרגה ראשונה בארץ, במסגרת איחוד משפחות. לאחר שנים אחדות, בעקבות לחץ ציבורי, הוחלט לוותר על תנאי זה ולהעלות את כל היושבים במתחם (כ-4,000 איש) ולאפשר להם לעבור תהליך "השבה ליהדות" בארץ. במרוצת השנים נערכו עוד כמה מבצעים להעלאת בני קהילה זו, אולם גם כיום, לאחר המבצע האחרון ("צור ישראל" במרץ 2021), ממתינים עוד אלפים במתחם באדיס אבבה ובמתחם נוסף שהוקם בגונדר, אשר להם קרובי משפחה בארץ.
במסגרת עליית קהילת זרע בֵּתֶּה ישראל עלו לארץ עד כה כ-50,000 עולים.