מידע נוסף אודות יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל דרך סודן

בֵּתֶּה ישראל נכספו לירושלים משך כל שנות חייהם באתיופיה, וידעו סיכונים רבים בשל כך. הכמיהה והגעגועים באו לידי ביטוי בכל אורחות חייהם: בתפילות, בשמחות, ובעת אבל. הם הקפידו לשמור על יהדותם כל העת, על אף התלאות שעברו. ניסיונות העלייה של יהודי אתיופיה לירושלים אף פעם לא פסקו. ניסיונות העלייה הראשונים הידועים התחילו בראשית המאה ה-19. באמצעה של מאה זו (1855) הגיעו לירושלים דניאל בן חנניה ובנו משה ממניעים ציוניים. פרק משמעותי נוסף בתולדות ניסיונות העלייה הוא המסע שהוביל אבא מהרי ב-1862; מסע שנכשל ושרבים ממשתתפיו קיפחו את חייהם.
הקשר בין יהודי אתיופיה ליהדות העולם נוצר בעקבות מסעו של המזרחן יוסף הלוי ובהמשך בעזרת תלמידו יעקב פייטלוביץ'. קשר זה נטע בלב הקהילה תקווה חדשה למימוש החלום לעלות לירוסלם (ירושלים). אלא שפוסקים מרכזיים בעולם היהודי ומוסדות המדינה היו חלוקים בדעתם לגבי יהדותה של הקהילה. על אף הקשיים, ב-1955 הגיעו לארץ קבוצת נערים ונערות כדי לרכוש השכלה, ובהמשך, חלקם חזרו לאתיופיה לשמש כמורים בבתי הספר של "אורט" שקמו בינתיים.
בשנת 1973 פסק הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון כי בֵּתֶּה ישראל (הפלשים) הם יהודים. הוא הוסיף קריאה למוסדות הממשלה והסוכנות היהודית לסייע ולהציל את יהודי אתיופיה. מדינת ישראל קיבלה את פסיקתו של הרב וביום 25 ביולי 1975 החילה על יהודי אתיופיה את חוק השבות. עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב-1977 (מה שמכונה "המהפך") ניתנה הוראה למוסד להעלות את יהודי אתיופיה לישראל. פרדה אקלום, מורה ומחנך, ברח לסודן מציפורניו האכזריות של שלטון מנגסטו והגיע לחרטום. הוא שלח מכתב לחיים הלחמי, ובעקבות מכתב זה נפתחה דרך חשאית לעליית יהודי אתיופיה דרך סודן, ואלפי יהודים הגיעו למחנות הפליטים שם בדרכם לארץ.
הרבים שעזבו את ביתם ורכושם ופנו לסודן – צעירים, מבוגרים ומשפחות שלמות – פעלו להגשים את חלום הדורות בן אלפי השנים. תחילה הגיעו יהודים מאזור וולקייט ותגראי, ובהמשך גם מאזורים אחרים סביב גונדר. השמועות והמכתבים שהגיעו מאלו שהצליחו לעלות ארצה דרך סודן חיזקו את הרצון לעלות בדרך זו. המסע היה קשה ומלווה בסכנות: ביזה, אונס ואף מוות ארבו ליהודים מיד האתיופים בדרך ומן הסודנים בגבולות ובמחנות הפליטים.
מתוך עדותה של אישה שעלתה בשנת 1991 ובדרך איבדה את בתה ואינה יודעת מה עלה בגורל אביה:
“המסע שלנו מאתיופיה לסודן בדרך לארץ התחיל בשנת 1989. בערך באמצע הדרך נעלמו לנו המלווים ונשארנו בלי כלום במשך כשלושה חודשים, ללא אוכל ושתייה, ואוכלים חול כדי לא למות ברעב. במהלך המסע הכואב והנורא מצאנו בסיס נטוש של חיילים סודנים. למזלנו לא היה שם איש והצלחנו לקחת שק של קמח, ובקמח הזה התחלקנו כ-30 איש ובכל בוקר הכנו דייסות לילדים כדי שהם לפחות יוכלו לשרוד. לא הצלחתי להציל את הבת שלי, ובסופו של דבר היא מתה והשארתי אותה בדרך וגם את אבי, שרצה לנוח כי לא היה לו כוח להמשיך… בסופו של דבר קברתי את בתי. היום מה שהכי כואב לי הוא שאני לא יודעת מה עלה בגורלו של אבי….. כשבני המשפחה של אבא שלי הגיעו לארץ ושאלתי אותם מה עלה בגורלו הם לא ענו לי, כאילו הסתירו ממני משהו, וזה היה הכי נורא…כיום אני פונה שתעזרו לי לאתר את אבא שלי. מצבי הבריאות והנפשי לא יציב, אני מטופלת אצל פסיכולוג ופסיכיאטר בגלל הכאב וחוסר הוודאות שהורגים אותי ומלווים את חיי…"
במחנות הפליטים ידעו יהודי אתיופיה סבל רב. פחד וחרדה תמידית מפני חשיפת יהדותם ליוו אותם שם. כמו כן פקדו אותם מחלות שגבו אלפי קורבנות. תנאי החיים היו בלתי נסבלים, ופשע ואלימות היו בכל מקום. המוות הפך דבר שבשגרה, ואלפים איבדו את יקיריהם.
מתוך עדותה של אישה שאיבדה את אמה ואת בתה בת השש:
“למסע לארץ ישראל יצאנו אני ובעלי וארבעת ילדיי (בת 41, בן 11 , בן 8 ובת6 ) גם אמא שלי, אחותי הגדולה ובתה ואחותי הקטנה יצאו איתנו. בוקר אחד יצאנו מהכפר שלנו לכיוון סודן במטרה להגיע לארץ ישראל – ארץ הקודש. המסע ארך שלושה חודשים. בלילה היינו ערים וביום הולכים. בדרך סבלנו מרעב ומקשיים רבים. נגמרו לנו האוכל והשתייה ונשארנו בלי כלום. בגלל התנאים הקשים איבדתי את שתי אחיותיי. בדרך לסודן הייתי בהיריון. כשהגענו לסודן סבלתי. ההיריון היה קשה מאוד, ובסודן נולד לי עוד בן. חשבנו שהוא מת כי הוא נולד ללא הכרה, אך תודה לאל הקב"ה הכניס נשמה באפו, אך עדיין היה מחסור גדול לעולל הקטן, לא יכולתי להיניק אותו כי לא היה לי חלב בשל התזונה הלקויה.
בסודן שהינו שנה שלמה ובמהלכה איבדתי את אימי שנפטרה במחנה ספאוהה, ואת בתי הקטנה בת השש שנפטרה במחנה בגדריף. לאחר שנה בסודן הגיע מטוס מישראל לקחת אותנו לישראל…"
הקטעים לקוחים מתוך החוברת "פרויקט הנצחה ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל", אוקטובר 2015. יהי זכרם חקוק לעד בדפי ההיסטוריה של העם היהודי.

ביום ירושלים מתקיים טקס ממלכתי בהר הרצל בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה, נציגי המוסדות הלאומיים ותנועות הנוער והקהל הרחב. לציון יום זה כתב מנכ"ל המרכז למורשת יהדות אתיופיה על שעבר בסודן כנער:
"מיום ליום זרם המתים הולך ומתגבר, המוות לא מבחין בין זקנים, תינוקות, נשים וגברים. המוות הפך להיות חלק משגרת החיים במחנה. במחנה אין מערכת בריאות ואלה שהולכים 'לבית חולים' בעיר הסמוכה לא חוזרים חיים. מחנות הפליטים הפכו למלכודת מוות, המוות פוקד אותנו כל דקה ודקה ביום ובלילה. משפחות רבות, גברים, אימהות, נערים, זקנים שכל חייהם חלמו על ירושלים, ילדים, תינוקות שזה עתה באו לאוויר העולם וטרם הספיקו לראות אור שמש נלחמים על חייהם עד נשימתם האחרונה. לצערי, אלפים נכנעים ונובלים כפרח זה אחרי זה. משפחות נמחקות באחת כלא היו, ילדים מתייתמים וקוברים את הוריהם, בעלים ונשים הופכים לאלמנים ואלמנות, הורים קוברים את ילדיהם. אדמת סודן פוערת את פיה להכחיד אותנו ללא רחמים מבלי להשאיר זכר. גם הקבורה לא קבורה, תחת צל הפחד הנורא שמא יגלו את יהדותנו, הפחד שלא עזב אותנו גם בעת מוות וקבורת יקירינו. אלפים מוצאים את מותם שם בארץ סודן הארורה ובמסע בדרך לירושלים."
כאמור, העלייה לירושלים דרך סודן גבתה מהקהילה אלפי קורבנות. נכון להיום מונצחים כ-1620 שמות, ועדיין יש רבים שעוד לא הונצחו (יש הטוענים כי 4,000 איש מתו בדרכם לארץ, אך מספר זה טרם הוכח). המרכז למורשת יהדות אתיופיה עושה כל מאמץ לתעד ולהנציח את הנותרים שמתו בדרכם. הניצולים נשארו מוכים וכואבים את אובדן יקיריהם.

עיקרי הממצאים של פרויקט איסוף השמות, אוקטובר 2015

כל שם ושם שנאספו במהלך הפרויקט מסמנים עולם ומלואו עבור בני המשפחה ועבור עם ישראל כולו. בפרויקט נאספו עדויות על כ-1620 נפטרים: נשים, גברים וילדים, שלא הצליחו להגשים את חלומם ולהגיע לארץ ישראל.
הנתונים הבאים מוצגים לפי קטגוריות שונות באחוזים מתוך הנפטרים ששמותיהם נאספו בפרויקט אוקטובר 2015