חג הסגד

יום חידוש הברית, יום חשבון הנפש הכללי ויום הכיסופים לציון של יהדות אתיופיה.
הסגד הוא חג משמעותי בחיי בֵּתֶּה ישראל. ליום זה היה תפקיד מרכזי בגיבוש הזהות הדתית, הרוחנית והחברתית של הקהילה.
שמו של החג בא מ"סגידה" – מילה שמית שמשמעותה השתחוות. אלא שבחג הסגד המילה מקבלת משמעות חשובה יותר: השתחוות לה'. החג נקרא גם "מהללה" (תחנון ובקשת מחילה).

מקור החג בימי עזרא ונחמיה, שבי ציון מבבל, לאחר גלות בית ראשון. בספר נחמיה מסופר על כינוס העם לשם חזרה בתשובה ועבודת אלוהי ישראל: "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם, כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה; וּכְפִתְחוֹ, עָמְדוּ כָל-הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא, אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, אַפַּיִם אָרְצָה.וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה, וְהַלְוִיִּם--מְבִינִים אֶת-הָעָם, לַתּוֹרָה; וְהָעָם, עַל-עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ; וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ה-ח). ובהמשך: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו‍ֹנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט, א-ג).

היום שבו כינסו עזרא ונחמיה ושאר מנהיגי שבי ציון את העם כדי להוכיחו, להשיבו אל ה' ולשקם את ירושלים החרבה, הפך בקרב בֵּתֶּה ישראל ליום של תחנון, חשבון נפש כללי וערגה לירושלים. בניגוד למועד הנקוב בפרק ט' בספר נחמיה, יהדות אתיופיה קבעה כי המועד הוא בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים. החג הוא בחלקו הראשון יום תענית, ובחלקו השני יום חגיגה. זהו יום שבו נושאים תפילות מיוחדות לחג (כדוגמת תפילות הנאמרות ביום הכיפורים) וקוראים בתורה פרקים הקשורים במתן תורה ובברית בין ישראל לאלוהיו (פרק כ' בספר שמות ופרקים ה'-ו' וכ"ז בספר דברים וכן פרקים ח'-ט' בנחמיה). התפילות והקריאה בתורה מבטאות את חידוש הברית עם הקב"ה וכוללות תחנון וכפרה לצד כמיהה וגעגועים לירושלים. ביום זה הזהירו הקסים את בני הקהילה שלא להמיר את דתם. בכל מושבותיהם נהגו יהודי אתיופיה לעלות להר הגבוה ביותר עם ספר התורה (זה היום היחיד שספר התורה יצא מהמסגיד / "צלות בית" – בית הכנסת), כמעין שחזור של מעמד הר סיני. העלייה להר החלה בשעות הבוקר המוקדמות, ומי שנשא את ספר התורה – על ראשו – היה ילד צעיר. בראש התהלוכה צעדו הקסים, ואחריהם הזקנים, המבוגרים, הצעירים והנשים. מעשה זה של חידוש הברית מדי שנה שימש את יהודי אתיופיה כדי לקרוא לאל להשיבם לציון.
מנהג חשוב של בני הקהילה הוא הכנסת אורחים, ולקראת חג הסגד מקבל המנהג משמעות יתרה. בהתקרב היום, חשו הכול את אווירת החג וחוו התרוממות רוחנית.
החג התקיים במחוזות ובכפרים השונים, שהמרכזי שבהם היה אמבובר, וזאת בשל נגישותו של המקום לעיר המרכזית גונדר. כיום, בארץ, האירוע המרכזי והממלכתי מתקיים בטיילת ארמון הנציב בירושלים ומהנקודה שבה נישאת התפילה אפשר להשקיף על הר הבית – המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. השוני היחידי מן המנהג המקורי הוא שבארץ לא מתקיימת סעודה חגיגית רבת משתתפים אלא נערכות סעודות פרטיות – איש וביתו. כדי "לשבור" את הצום לאחר התפילה נושאים עימם המשתתפים צידה לירושלים. ישנה קבוצה המקפידה לקיים את האירוע בכותל המערבי.