קליטה בארץ

כאמור, עולי אתיופיה בשנות ה-80 וה-90 לא נקלטו בקליטה ישירה כשאר העולים, אלא שוכנו במרכזי אירוח וקליטה לזמן ממושך. נוהל זה של קליטה לא ישירה נומק ברמת ההשכלה הנמוכה של העולים, במשאבים המועטים שהביאו עימם ובעוד שלל טיעונים.
הנוהל קבע שהליך הקליטה יתפרס על פני תקופה של חמש שנים: בשלב הראשון ישוכנו העולים בדיור זמני במרכזי קליטה וכעבור שנה יעברו לדיור קבע.
בשנות ה-80 רוב העולים הופנו לדיור ציבורי ביישובים נבחרים, בעיקר בפריפריה החברתית  והגיאוגרפית. בשנות ה-90, לאחר מבצע שלמה, שונתה המדיניות והוחלט כי לאור הפערים המשמעותיים שנוצרו עקב הפנייתם של העולים לפריפריה, אלו שהגיעו ארצה אחרי שנת 1991 יהיו זכאים למשכנתאות מוגדלות ומענקים לטובת רכישת דירות באזורי עדיפות, אך לא ביישובים מבוססים. מדיניות זו הביאה לכך שעולי אתיופיה אשר רכשו דירות רוכזו בשכונות מצוקה במרכז הארץ.

מעצבי מדיניות הקליטה של עולי מבצע משה הגיעו למסקנה שיש להקים עבורם מערך מיוחד לשילוב בתעסוקה. זאת בטענה של חוסר ההתאמה של השכלתם והכשרתם המקצועית למשק הישראלי. בבניית מערך זה השתתפו משרדי הקליטה, העבודה והחינוך, וגופים נוספים שבראשם הג'וינט והסוכנות היהודית.

ראשית, נבנו קורסים להכשרה מקצועית שרובם יועדו לעולי אתיופיה בלבד. המיון לקורסים השונים היה בעיקר על פי מינם של העולים ומספר שנות הלימוד שלהם. רוב הגברים הוכשרו לעבודות מקצועיות בתעשייה ובבנייה ורוב הנשים למקצועות סיעודיים, לתפירה ולצורפות. בוגרי 12 שנות לימוד ויותר הופנו לקורסים שלימדו מקצועות כמו סייעות שיניים, עבודה (קהילתית) סוציאלית חינוכית והנהלת חשבונות.

שנית, ניתן לעולים סיוע בהסתגלות לעולם העבודה הישראלי באמצעות סדנאות הכנה לעבודה וליווי אישי של רכזי תעסוקה. רכזים אלה ליוו את העולים בקורסי ההכשרה, בתהליך ההשמה ואף לאחר מכן: בטיפול בזכויותיהם מול המעסיקים.

החל מאמצע שנות ה-90 פותחו תוכניות נוספות עבור יוצאי אתיופיה, כגון תוכנית "אשת חיל" לקידום תעסוקת נשים ופרויקטים לקידום יזמות ועסקים קטנים.

במהלך העלייה בשנות ה-80 החליטה הממשלה שילדי הקהילה יופנו לחינוך הממלכתי-דתי. זאת מתוך מחשבה שיש להעמיק את היכרותם עם היהדות האורתודוקסית ושחינוך דתי יתאים יותר לערכיהם כחברה מסורתית. החלטה זו הייתה מנוגדת למדיניות הכללית, המעניקה אפשרות בחירה להורים (כולל עולים) לגבי מסלול הלימודים של ילדיהם, והיא התקבלה ללא התייעצות עם הקהילה עצמה.

החלטה נוספת שהתקבלה הייתה כי בני הנוער יופנו לפנימיות דתיות של "עליית הנוער". למדיניות זו היו כמה השלכות. ראשית, בני הנוער של הקהילה חונכו במסגרת מסלול מוגדר ומצומצם, בייחוד משום שעד לשנת 1992 הם הופנו בעיקר למסלול המקצועי ולא לעיוני. שנית, הם הורחקו  ממשפחותיהם והאחריות לחינוכם עברה מן ההורים למוסד החינוכי. אם בעליות של שנות ה-80 היה בהחלטה זו היגיון מסוים, שכן נערים רבים הגיעו ללא הוריהם (אף שגם אלו שעלו עם משפחותיהם יצאו בצורה גורפת לפנימיות), הרי שהיא לא התאימה עבור עולי מבצע שלמה, שהגיעו לרוב כמשפחות שלמות. ואומנם, החל מאמצע שנות ה-90 צומצמה הפניית בני נוער יוצאי אתיופיה לפנימיות.

בראשית שנות ה-80 גובשה בצה"ל, בשיתוף הסוכנות היהודית, עליית הנוער ומשרד הקליטה, תוכנית לקליטת עולי אתיופיה בצבא. תוכנית זו כללה הכנה לשירות, סיוע במהלכו והכנה לשחרור. בתחילת השירות, לפני הטירונות הרשמית, עברו החיילים קורס הכנה מיוחד בשם "מגן ציון", שארך שלושה חודשים. הקורס נועד לקדם את הסתגלותם של עולי אתיופיה למסגרת הצבאית ודרישותיה, וכן להרחיב את ידיעותיהם בעברית ובתולדות המדינה. בתחילה הופנו לקורס באופן אוטומטי כל העולים מאתיופיה (אם כי ניתנה להם האפשרות לסרב). בראשית שנות ה-90 חל שינוי במדיניות זו, והוחלט לסווג את המועמדים לשירות לשלוש קבוצות, בהתאם להישגיהם בתהליך המיון: קבוצה שתעבור את הקורס במתכונתו המקורית, קבוצה שתעבור קורס מקוצר במשך חודש וקבוצה שתתגייס באופן רגיל, ישירות לטירונות.

במהלך השירות עמד לרשות החיילים קצין מיוחד שהיה ממונה על יוצאי אתיופיה בצה"ל ושימש כתובת עבורם למקרה שלא קיבלו מענה בצינורות המקובלים. נוסף על כך, הצבא עודד חיילים חסרי הכשרה מקצועית לצאת לקורסים שיקנו להם מקצוע הן במסגרת הצבאית והן לאחר השחרור. לקראת השחרור עברו החיילים הכנה ליציאה לאזרחות באמצעות מתן הסבר על זכויותיהם של חיילים משוחררים, ייעוץ תעסוקתי ועוד.