אודות יהדות אתיופיה

1. מקורה של הקהילה הוא בשבט דן שגלה מן הארץ במסגרת גלות עשרת השבטים או אף לפני כן, בימי פילוג ממלכת ישראל. קיומה של קהילת גולים בכוש מופיע כבר בכתבי הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם ומפתוס וּמִכּוּשׁ […] וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו יא, יא–יב). יש לציין כי ספר ישעיהו לא מקשר קהילה זו דווקא לשבט דן; הקישור מופיע לראשונה בכתבי אלדד הדני מן המאה התשיעית לספירה, ומאוחר יותר גם במקורות רבניים שונים, כגון כתבי הרדב"ז. על מסורת זו, בין היתר, התבסס הרב הראשי לשעבר עובדיה יוסף בקביעתו כי יהודי אתיופיה הם אכן יהודים.
2. מקורה של הקהילה ביהודים שהיגרו ממצרים בתקופות שונות החל מהמאה השביעית לפני הספירה, בעקבות מחלוקות פנימיות בתוך הקהילה היהודית או רדיפות מבחוץ. השערה זו מבוססת על מסורות הרווחות בקרב הקהילה ונתמכת גם על ידי חלק מחוקרי יהדות אתיופיה, המצביעים על דמיון בין מנהגי הקהילה היהודית העתיקה ביֵב (אלפנטינה) שבמצרים ובין מנהגי בתה ישראל. על פי גרסה רווחת של המסורת בקרב הקהילה, היהודים היגרו לאורך הנילוס ממצרים לסודן, נכנסו לאתיופיה דרך מחוזות קווארה ותגראי, ומשם נפוצו לאזורים אחרים.
3. אבות הקהילה היגרו מדרום ערב (תימן), שם שכנה קהילה יהודית גדולה. השערה זאת, שגם היא נפוצה בקרב החוקרים, מתבססת על הקרבה הגיאוגרפית בין שני האזורים ועל העדויות הרבות על קשרים מסחריים, תרבותיים ופוליטיים ביניהם החל מראשית האלף הראשון לפני הספירה.
4. ראשוני הקהילה הגיעו לאתיופיה בימי המלך שלמה. זוהי המסורת האתיופית הלאומית, והיא מרחיבה את המסופר בתנ"ך על מפגשם של שלמה ומלכת שבא, ומספרת כי ממפגש זה נולד בן בשם מנליק, שגדל באתיופיה. בבגרותו עלה מנליק לירושלים לבקר את אביו, ובתום הביקור נשלחו עימו נציגים משבטי ישראל כדי ללוותו חזרה לאתיופיה ומהם צמחה הקהילה. מסורת זו היא חלק מן האפוס הלאומי האתיופי, הכְּבְּרַ נַגַשְׂתּ, והיא מוכרת גם בקרב בתה ישראל.
5. מקורם של בתה ישראל אינו בקהילה יהודית קדומה, אלא באתיופים נוצרים בני שבט אגאו שאימצו את היהדות סביב המאות ה-14–15. השערה זו הועלתה בעשורים האחרונים בידי חוקרים אחדים, בין השאר משום שרק החל מהמאה ה-14 מתייחסות הכרוניקות של שליטי אתיופיה לקיומם של יהודים במדינתם. יש לציין כי הקהילה דוחה גישה זו. כמו כן, רוב החוקרים מודעים לכך שהקהילה חיה באתיופיה בתקופות קדומות, עוד לפני הגעתה של הנצרות למדינה.

עדויות מהעת העתיקה ומימי הביניים המוקדמים

ממלכת אכסום (מאות 1–7 לספירה), שהשתרעה על צפון אתיופיה ואריתריאה של ימינו, הייתה מהממלכות החשובות בעולם העתיק. בשפתה הרשמית – געז – ישנן מילים הלקוחות מארמית יהודית, עדות להשפעה יהודית על הממלכה. במאה הרביעית, במקביל להתנצרות של שליטי ממלכת אכסום ולהפיכת הנצרות לדת הרשמית של הממלכה, התגיירו שליטי ממלכת חמייר (תימן), שכנתה של אכסום מעבר לים סוף, והיהדות הפכה לדת הרשמית בממלכה זו. במאה השישית, לאחר סכסוך ממושך בין אכסום לחמייר שנתפס גם כסכסוך דתי בין היהדות לנצרות, כבשה ממלכת אכסום את חמייר והמליכה עליה שליט נוצרי.
ממלכת אכסום דעכה בהדרגה במאות השביעית והשמינית. לפי המסורת האתיופית, הרווחת גם בקרב היהודים וגם בקרב הנוצרים, הממלכה נכבשה והעיר אכסום הוחרבה בידי מלכה יהודייה בשם יהודית, בת לשושלת הגדעונים. מקורות בני המאה העשירית אכן מזכירים מלכה שכבשה שטחים נרחבים באתיופיה, אך אינם מפרטים לגביה.
אלדד הדני, נוסע בן המאה התשיעית שביקר בקהילות יהודיות שונות במזרח בתיכון, סיפר שמוצאו משבט דן השוכן בארץ כוש יחד עם שבטים נוספים מעשרת השבטים, ושהשבטים "נלחמים עד היום הזה עם בני מלכיות של כוש". הנוסע בן המאה ה-12 בנימין מטודלה סיפר על יהודים עצמאיים השוכנים בהרים גבוהים בארץ עדן, שיורדים אל ארץ לוביה (נוביה?) ונלחמים בתושביה הנוצרים. יש שהציעו שאזכורים אלה מתייחסים ליהודי אתיופיה.

ממלכת הגדעונים

הנרטיב הנפוץ בנוגע להיסטוריה היהודית בתפוצות מספר שמרגע שהוכרע השלטון היהודי ביהודה בידי הרומאים ועד הקמת מדינת ישראל, חיו היהודים במשך כמעט 2,000 שנה כמיעוטים תחת שלטונם של אחרים. בפועל, היו כמה מקרים של עצמאות יהודית בתפוצות בעת העתיקה ובראשית ימי הביניים, אך הקהילה היהודית היחידה ששמרה על עצמאותה עד העת החדשה היא קהילת בתה ישראל. ידיעות על קרבות הגבורה של הקהילה כנגד הממלכה הסולומונית הנוצרית נפוצו בעולם היהודי הרחב ושימשו מקור השראה לכלל תפוצות ישראל. עבור יהודי אירופה והמזרח התיכון, שחיו תחת שלטון נוצרי או מוסלמי וסבלו פעמים רבות מגזירות והגבלות שונות, הידיעה שבאתיופיה ישנם יהודים שלהם מלכים וצבא, שנלחמים בגבורה כנגד ממלכה נוצרית, עוררה התרגשות גדולה, ויהודים באירופה ובמזרח התיכון נשאו את עיניהם אל יהודי אתיופיה וראו בקיום ממלכה יהודית שם מקור לתקווה.
בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון בצפון-מזרח הרמה האתיופית השושלת הסולומונית הנוצרית, ובשנים שלאחר מכן היא הרחיבה את שליטתה אל האזורים שבהם ישבה קהילת בתה ישראל. בחצר השושלת הסולומונית ישבו סופרים שתפקידם היה לכתוב את תולדות המלכים השונים, וכך הגיעו אלינו תיאורים מפורטים של מסעות מלחמה של הממלכה הסולומונית כנגד הקהילה. תיאורים נוספים של הקרבות ושל שלטון הקהילה על חלקים מאתיופיה מצויים בכתביהם של מוסלמים מהמזרח התיכון ושל נוצרים מאירופה שביקרו באתיופיה באותן שנים, וכן בכתביהם של יהודים במצרים ובארץ ישראל, שפגשו יהודים מאתיופיה שהגיעו למקומות אלו כעולים לרגל או כשבויי מלחמה שנמכרו לעבדות וסיפרו על המתרחש באתיופיה.
מסורות על הממלכה היהודית באתיופיה ועל קרבות הגבורה של הקהילה כנגד הממלכה הסולומונית עברו גם בעל פה בקרב בני הקהילה. במסורת הקהילה מכונה הממלכה "ממלכת הגדעונים", על שם שושלת המלכים ששלטו עליה ונקראו גדעון. ואכן, גם במקורות כתובים מהתקופה שבה התקיים השלטון של הקהילה מוזכרים מנהיגים בשם גדעון לצד מנהיגים בעלי שמות אחרים.
אחד האירועים הקשים בתולדות קהילת בתה ישראל הוא מסע המלחמה של הקיסר הסולומוני יצחק (יסחק), ששלט בשנים 1414–1429/30. לפני מסע המלחמה שלטה הקהילה על שטח נרחב, שכלל את צלמת/צלמתי, סמיין, ווגרה ודמביה. יצחק צעד עם צבאו לווגרה והביס שם את הצבא של קהילת בתה ישראל. הוא הפקיע את הקרקעות הפוריות של דמביה וווגרה מידי הקהילה, חילק אותן לתומכיו, וייסד כנסיות בשטחים שכבש כדי לבסס בהם את הנצרות ולהנציח את שלטונו. הוא אף הכריז: "זה אשר ייטבל בטבילה הנוצרית יירש את נחלת אבותיו. ואם לא – ינושל מנחלת אבותיו ויהיה פֶלַסֵה." כלומר, מי מבין בני הקהילה שלא יתנצר יאבד את הקרקע שלו. לאחר המלחמה נותר השלטון היהודי בהרי סמיין ובמחוז צלמת/צלמתי.
בעקבות התבוסה של הקהילה במלחמה וגזירות שהטיל הקיסר בעקבותיה כנגד מי שדבק בדת היהודית, נשקפה סכנה גדולה להמשכיות של הקהילה. מסורת הקהילה מספרת שכמענה למשבר זה קמו אבא צברה, מגדולי המנהיגים הרוחניים של הקהילה בכל הזמנים, ותלמידו צגה אמלכ, עברו במקומות השונים שבהם ישבה הקהילה, שימשו כמורים רוחניים ודאגו להמשכיות הדת היהודית. לאבא צברה מיוחסים חיבורים דתיים, תפילות והלכות של הקהילה, ובכלל זה חלק מהלכות הטוהרה שיצרו נפרדות פיזית בין יהדות אתיופיה ובין החברה הלא-יהודית, ובכך חיזקו את הגבולות הדתיים ומנעו התבוללות.
בשנת 1529 יצא אחמד בן איברהים אל-ע'אזי, שליט מוסלמי כריזמטי שאיחד תחת שלטונו את המוסלמים ששכנו מדרום ומדרום-מזרח לממלכה הסולומונית, למסע כיבושים שבמהלכו כבש כמעט את כל שטחי הממלכה הסולומונית. באותה תקופה היה מעוז סולומוני בלב הרי סמיין שהצליח להכפיף למרותו את יהודי הסביבה. יהודי הסמיין סייעו לצבא המוסלמי להשתלט על המעוז, אבל מאוחר יותר, ב-1542, הם עברו לתמוך בקיסר הסולומוני גלוודווס. באותו הזמן, הגיעה יחידה של הצבא הפורטוגלי עם נשק חם כדי לסייע לצבא הסולומוני במלחמתו במוסלמים. המושל היהודי של ביידה הציע למפקדי הצבא הסולומוני והפורטוגלי לכבוש יחד את רמת ביידה מידי המוסלמים, וכך היה. מאוחר יותר, כשהצבאות הסולומוני והפורטוגלי נחלו תבוסה מידי המוסלמים, הם נסוגו לביידה ושם, בלב שטחה של ממלכת הגדעונים, התכוננו למערכה בווינה דגה. במערכה זו נהרג המנהיג המוסלמי, ובעקבותיה הושב השלטון הסולומוני על צפון אתיופיה.
היחלשות הממלכה הסולומונית כתוצאה מהמלחמה גרמה להתערערות המצב הביטחוני באזורים הדרומיים שלה. השליטים הסולומוניים חיפשו אזור אחר, בטוח יותר, לקבוע בו את בירתם, ובחרו באזור שמצפון-מזרח לאגם טאנה, בלב השטח שבו ישבה קהילת בתה ישראל ולא רחוק מממלכת הגדעונים. סביר להניח שהרצון לשלוט באופן מוחלט על כל השטחים שקרובים לבירה הסולומונית הניע את השליטים הסולומוניים להשקיע מאמץ ניכר במלחמותיהם כנגד קהילת בתה ישראל באותה תקופה.
הקיסר הסולומוני סרצה דנגל (שלט בשנים 1563–1597) יצא למסעות מלחמה כנגד רדאי, כלף וגושן, השליטים היהודים של הסמיין, וכבש את מעוזיהם. בקרב על מעוזו של כלף, גלגלו היהודים אבנים גדולות מראש המעוז על החיילים הסולומונים, אך הצבא הסולומוני השתמש בתותחים, שהיו חידוש באותם ימים באתיופיה, וכך הצליח להכריע את הקרב. ידוע במיוחד מעשה גבורה של אישה בת הקהילה באותו הקרב, שמתואר בכרוניקה שכתב הסופר המלכותי של סרצה דנגל, שנכח במסע המלחמה. כך תרגם את הדברים יוסף הלוי:
מקרה נפלא קרה אז לאישה אחת שבויה אשר הוליך התופש אותה, ידה קשורה בידו. ויהי בראותה כי ילכו בשפת גיא גדולה, צעקה: אדונָי עזרני! ותפל את נפשה אל הגיא ותמשך עמה את האיש אשר קשר שלא ברצונה את ידה אל ידו. מה נפלאה גבורת האישה הזאת, אשר חרפה נפשה למות תחת האחד בקהל הנוצרים. אמנם לא היא לבדה עשתה כן, נשים אחרות רבות עשו כן, אך זאת היא הראשונה אשר ראיתי מעשיה.
בעקבות הקרבות נכנע רדאי ונלקח בשבי, וכתריו נלקחו שלל בידי הצבא הסולומוני. כאשר מעוזו של גושן נכבש בידי הצבא הסולומוני, השליך את עצמו גושן מראש צוק ומצא את מותו. גדעון הצליח להימלט ולשמר את שלטונו בסמיין גם בשנים שלאחר מכן.
סרצה דנגל לקח לאישה את הרגו, אחותו של גדעון, ונולד להם בן – יעקב, שלתקופה קצרה הוכתר כקיסר הממלכה הסולומונית. כאשר האצולה הסולומונית קשרה קשר נגדו, ניסה יעקב להימלט אל גדעון דודו בסמיין, אך הוא נתפס והוגלה, ובמקומו הוכתר הקיסר זדנגל. כשהאצולה התקוממה גם נגד זדנגל והוא נהרג בקרב, חזר יעקב לשלטון, אך באותם ימים קם טוען אחר למלכות – סוסניוס, נינו של הקיסר הסולומוני לבנה דנגל. יעקב נהרג בקרב, וסוסניוס עלה לשלטון. שני בנים אחרים של הרגו, אחותו של גדעון, ושל סרצה דנגל ניסו להשיב את השלטון בממלכה הסולומונית לידיהם בעזרתו של גדעון, אך סוסניוס שבה אותם והוציאם להורג.
גדעון לא שכח את ההרג שביצע סוסניוס במשפחתו, וניצל שעות כושר כדי לתמוך במורדים בשלטונו. סוסניוס, מצידו, יצא למסעות מלחמה כנגד גדעון. בעקבות המסע הראשון, שבו נכנע גדעון, ניסה סוסניוס לנצר בכפייה את היהודים באזור דמביה, ובמקביל טבח ביהודים בסמיין, ווגרה, בלסה וג'נפנכרה. במסע המלחמה השני ניצחו היהודים, וסוסניוס נאלץ להעמיד משמר סביב הרי סמיין, אך מבלי לכבוש אותם. לאחר שגדעון נהרג בקרב כנגד כוחות סולומוניים, יצא סוסניוס למסע מלחמה נוסף ב-1626 שבו הכריע וכבש סופית את ממלכת הגדעונים.

1. J. Halévy, La guerre de Sarṣa Děngěl contre les Falachas. Texte Éthiopien. Extrait des Annales de Sarṣa Děngěl, roi d’Éthiopie (1563-1597). Manuscrit de la Bibliotheque Nationale nº 143. Fol. 159 rº, col. 2 – fol. 171 vº, col. I, Paris 1907, p. 86.

מתקופת גונדר עד המאה ה-20

בנו של סוסניוס, פסילדס (שלט בשנים 1632–1667) קבע את בירתו בגונדר והקים שם את ארמונו. מימיו ועד ימי הקיסר תיוודרוס (שלט בשנים 1855–1868) שימשה גונדר כבירה של הממלכה הסולומונית. סביב ארמונו של פסילדס נבנה מתחם של ארמונות, ובעיר וסביבותיה – כנסיות ומתחמים ששימשו את האצולה הסולומונית. באותם ימים, רבים מבני קהילת בתה ישראל נודעו כבנאים ולקחו חלק חשוב בבניית המתחם המלכותי ומבני הציבור בעיר. בשנים שלאחר ייסוד גונדר ידעה הקהילה תקופת שגשוג, וחלק מבניה שימשו בתפקידים בכירים בממשל ובצבא וזכו בקרקעות כאות תודה על שירותם. החל מ-1769 נחלש משמעותית השלטון המרכזי בממלכה הסולומונית, דבר שפגע ביציבות הביטחונית וצמצם את פעולות הבנייה בגונדר ואת האפשרות של בני הקהילה לעסוק בענף זה.
בשנים 1888–1892 פקד את אתיופיה אחד האסונות הקשים בתולדותיה, שגבה מחיר כבד גם מבתה ישראל. בתקופה זו, המכונה "כפו קן" (הימים הרעים), התרחשו במקביל כמה אסונות טבע ומלחמות, שהובילו לרעב ולמגפות. ההשערה הרווחת היא שתקופת הכפו קן הביאה למותם של כשליש עד שני שלישים מיהודי אתיופיה.

קשרים בין הקהילה ובין העולם היהודי הרחב

כאמור, באיגרות שכתבו יהודים במצרים ובירושלים כבר במאות ה-15 וה-16 מוזכרים יהודים מאתיופיה שהגיעו למצרים ולארץ ישראל, חלקם כעולי רגל וחלקם כשבויי מלחמה. הגעתם למצרים של יהודים מאתיופיה שנמכרו כעבדים עוררה דיון הלכתי בקהילה היהודית המצרית לגבי המעמד של יהודי אתיופיה, שכן על יהודים חלה חובת פדיון שבויים. הפסיקה של ר' דוד בן-זמרה (הרדב"ז), גדול רבני מצרים באותם ימים, שהכיר ביהדותם של יהודי אתיופיה, שימשה תקדים עבור הרב עובדיה יוסף באיגרתו המכירה ביהדותם של בני הקהילה.
קשר בין יהודי אתיופיה לעולם היהודי הרחב מתועד שוב החל מאמצע המאה ה-19. בשנות ה-40 של אותה מאה התנהלה התכתבות, בתיווך החוקר הצרפתי אנטואן ד'אבאדי, בין אבא יצחק, המנהיג הדתי הבכיר של הקהילה באותם ימים, ותלמידו צגה אמלכ, ובין היהודי האיטלקי אוהב-גר לוצאטו. ב-1855, הגיע לירושלים בן הקהילה דניאל בן חנניה יחד עם בנו, ושהה במחיצת הקהילה היהודית בעיר חודשים אחדים.
ב-1860 הוקם מיסיון פרוטסטנטי באתיופיה, שתכליתו ניצור היהודים שם. המיסיונרים והמומרים התעמתו עם ההנהגה הרוחנית של הקהילה, ואף הצליחו להוביל להגבלות זמניות מטעם השלטונות על האפשרות של הקהילה להקריב קורבנות – אלמנט מרכזי במורשתה הדתית.
על רקע המשבר של אותם הימים, תקוות לגאולה וכיסופים לירושלים, יצא ב-1862 מסע של המונים מבני הקהילה בהובלתו של המנהיג הדתי אבא מהרי אל עבר ארץ ישראל. רבים מצאו את מותם בדרך והנותרים חזרו אל מקומות מושביהם, אך אף שהמסע לא הגיע ליעדו, הוא משמש עד היום סמל לכמיהת הקהילה לירושלים שבאה לידי ביטוי לא רק בכיסופים, אלא גם במעשים יוצאי דופן.
הידיעות על פעילות המיסיונרים הניעה את העולם היהודי לפעול ולחזק את הקשר עם יהדות אתיופיה, וב-1867 הגיע לאתיופיה השליח הראשון של העולם היהודי הרחב, יוסף הלוי. כ-30 שנה אחר כך הגיע תלמידו יעקב פייטלוביץ', שהקדיש את חייו לקידום הקשר בין הקהילה לבין יהדות העולם. פעילותו כללה מסעות הסברה, גיוס כספים, מאבק במיסיון והקמת תשתיות לחינוך. צעירים נבחרים מבתה ישראל נשלחו ללימודים באירופה, וחלקם השתלבו בהמשך בממשל האתיופי ובהנהגת הקהילה. בין אלו אפשר למנות את תמרת עמנואל, גטיה ירמיה, יונה בוגלה וטדסה יעקב.
בעשורים הראשונים של המאה ה-20 התחזק הקשר בין יהודי אתיופיה ובין ההנהגה היהודית והציונית באירופה ובמזרח התיכון. כך לדוגמה, בשנות ה-50 הגיעו שתי קבוצות של צעירים מאתיופיה להכשרה בת כמה שנים בכפר בתיה, כדי שיוכלו לחזור לקהילותיהם ולשמש כמורים. ואולם, הקשר עם מוסדות המדינה לא הבשיל לכדי עלייה לארץ עד לשנות ה-70.

העלייה ארצה

הכמיהה לציון הייתה קיימת בקהילה מאז ומעולם, כפי שמתבטא בשירים, בתפילות ובחג הסגד, בהגעתם של בני הקהילה בתקופות שונות לירושלים, וכאמור, בניסיון עלייה המוני כבר ב-1862. מעט לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה עלו לארץ משפחות בודדות מבתה ישראל, חלקן יחד עם יהודי תימן. ואולם, המדינה החליטה שלא לנקוט פעולות עלייה יזומות, בין השאר בשל חוסר הסכמה בארץ בשאלת יהדותה של הקהילה (דבר ששלל ממנה גם את הזכות לעלות מכוח חוק השבות). נוסף על כך, גורמים ממשלתיים העלו ספקות בדבר יכולתם של יהודי אתיופיה להשתלב בארץ מבחינה חברתית ותרבותית.
למרות הסתייגות המדינה, הגיעו לארץ מדי פעם צעירים מהקהילה באופן עצמאי, לכאורה כתיירים או לצורך עבודה. חלקם נאלצו במשך הזמן לעבור גיור לחומרה, שהקנה להם מעמד של עולים חדשים, והאחרים נשארו בארץ באופן בלתי חוקי, ואף הוצאו נגדם צווי גירוש.
בעקבות הלחץ הרב שהפעילה הקהילה על הממסד, פסק ב-1973 הרב הראשי הספרדי לישראל דאז, עובדיה יוסף, כי בתה ישראל הם יהודים. המדינה לא מיהרה ליישם את הפסיקה, והחילה את חוק השבות על יהודי אתיופיה באופן רשמי רק ב-1975. כמו כן, היא המשיכה במדיניות של אי-נקיטת פעילות יזומה להעלאת בני הקהילה, ועד לשנת 1977 חיו בארץ כ-200 יוצאי אתיופיה בלבד.
קהילה קטנה זו פעלה ללא לאות למען העלאת בתה ישראל באמצעות עצומות, הפגנות ופגישות עם גורמים ממשלתיים בארץ ובעולם. נוסף על כך, בסיוע האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) יצאו פעילים אחדים לפעולות הסברה בעולם, כדי להגביר את המודעות לנושא בקרב ממשלות זרות וקהילות יהודיות בתפוצות, שבתורן הפעילו לחץ על ישראל.
המאבק למען העלייה נשא פרי עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, שהציב את העלאת הקהילה לארץ כמטרה. הניסיון הראשון התרחש ב-1977, כאשר נחתמה עסקה חשאית בין מדינת ישראל לאתיופיה, שעימה לא היו באותה העת יחסים דיפלומטיים. על פי העסקה, ישראל הייתה אמורה לספק סיוע צבאי לאתיופיה, בתמורה למתן אישור לכ-200 מיהודי אתיופיה לעלות לארץ במסגרת איחוד משפחות. לאחר עלייתם של 121 עולים חשף שר החוץ דאז משה דיין את דבר העסקה בתקשורת, והעלייה הופסקה.
ב-1979 חודשה העלייה מאתיופיה לאחר שנוצר קשר בין פעילים כגון פרדה אקלום, ברוך טגניה, זימנה ברהנו וזכריה יונה ובין המוסד. בעזרת פעילים אלה נבנתה התשתית לנתיב עלייה חדש, וכך עשרות אלפים מבני הקהילה יצאו למסע רגלי מפרך אל סודאן, ומשם עלו באופן חשאי לארץ.
המסע נמשך שבועות ואף חודשים, ובמהלכו היה על ההולכים להסתתר מחיילי השלטון ומשודדי דרכים ולהתמודד עם תנאי שטח קשים ועם מחסור במים ובמזון. בהגיעם לסודאן נאלצו בני העדה להמתין חודשים עד שנים במחנות פליטים עד שתגיע ההזדמנות לעלות. התנאים התזונתיים והתברואתיים במחנות היו ירודים, והפליטים סבלו מהתנכלויות מצד השלטונות הסודאניים והפליטים הלא יהודים במקום. רבים מאלה שקיוו להגיע לירושלים הוכרעו על ידי התנאים הקשים וקיפחו את חייהם במסע או בזמן ההמתנה במחנות הפליטים. ההערכה היא שבשנים אלה הגיעו כ-16,000 נפש לישראל וכ-4,000 נספו בדרך.
נתיב העלייה הסודאני היה פעיל במשך כעשור והתקיים בשיתוף המוסד, פעילים בני הקהילה, חיל האוויר וחיל הים. הוא כלל מבצעים בהיקפים שונים, שהגדול בהם היה מבצע משה (21.11.84–5.1.85). מבצע זה, שבמהלכו עלו יותר מ-6,000 עולים, היה תוצאה של הסכם חשאי שנחתם עם ממשלת סודאן בתיווך אמריקני. לאחר כחודש וחצי הופסק המבצע, אחרי שגורמים ישראליים הדליפו את דבר קיומו לתקשורת, דבר שהביא למבוכה קשה לשלטונות הסודאניים. ואולם, מבצעים בהיקף קטן יותר נמשכו לאורך שנות ה-80. בשנים אלה המשיכו פעילי העלייה בארץ ללחוץ על המדינה שלא תרפה ממאמציה להעלות את שאר היהודים מאתיופיה.
בסוף 1989 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה לאחר נתק של 16 שנה, והמדינה החלה להעלות את בני הקהילה ישירות מאתיופיה. בעידודם של פעילים מהקהילה וארגונים יהודיים שבראשם ה- AAEJעזבו רבים את כפריהם והתקבצו סביב שגרירות ישראל באדיס אבבה. תחילה התנהלה העלייה בקצב איטי, למגינת ליבה של הקהילה בארץ. זו לחצה על המדינה לזרז את העלייה ולאחד את המשפחות שנפרדו לאחר הפסקת העלייה מסודאן. הלחץ גבר ככל שהמצב הביטחוני באתיופיה הלך והידרדר עקב מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. ואומנם, באפריל 1991 הוחלט להעלות את כל תושבי המתחם בדחיפות עקב התקרבותם של המורדים לאדיס אבבה.
ממשלת ישראל החלה להיערך למבצע עלייה מורכב בשיתוף צה"ל, המוסד, משרד החוץ, הסוכנות היהודית ועולים ותיקים מאתיופיה. המבצע, שנודע בשם "מבצע שלמה", יצא לדרך בליל 23 במאי 1991, והיה למבצע הגדול בהיסטוריה להעלאת יהודים לישראל: במהלך 36 שעות הוטסו לארץ ברכבת אווירית של 34 מטוסים מעל 14,000 עולים.
לאחר מבצע שלמה שלחה המדינה שליחים מטעמה למחוז קווארה, שהגישה אליו במהלך שנות ה-80 הייתה קשה עקב השתלטות מורדים על האזור, ובשנים 1992–1999 עלו גם תושבי מחוז זה לארץ.
הקהילה האחרונה לעלות, שעלייתה נמשכת בעצם עד ימינו אנו, היא קהילת זרע בתה ישראל (המכונה גם פלשמורה או שארית יהודי אתיופיה). שורשי קהילה זו בבתה ישראל שהתנצרו מהמאה ה-19 ואילך, אך לא נטמעו בסביבה הנוצרית הכללית, אלא נשארו במעין מעמד ביניים בין שתי הקהילות, ולפעמים אף שימרו את הקשר החברתי עם קרוביהם היהודים ועם הקהילה היהודית בכלל.
שאלת עלייתה של קהילה זו היא סבוכה, כיוון שרוב חבריה אינם זכאים לעלות מכוח חוק השבות, ומנגד לרבים מהם יש קשרי משפחה עם יוצאי אתיופיה שנמצאים כבר בארץ. נוסף על כך, רבים מבני הקהילה עוברים תהליכי הכנה לגיור באתיופיה בעודם ממתינים להחלטה בעניינם. לאורך השנים אושרו כמה גלי עלייה של זרע בתה ישראל, שבמסגרתם עלו בסך הכול כ-50,000 איש, אולם באתיופיה נותרו עוד אלפים המבקשים לעלות.
נכון לסוף שנת 2024 מונה קהילת יוצאי אתיופיה בארץ כ-177,600 איש, מהם כ-93,400 ילידי אתיופיה וכ-84,200 ילידי הארץ.

מנהיגיהם הרוחניים של בתה ישראל

המנהיגים הרוחניים של הקהילה – הכהנת (קסים, כוהנים) והמלוכסווץ' (הנזירים), היו הגחלת ששמרה על הדת ומורי הדרך של קהילת יהדות אתיופיה. הידע בתורה, במצוות ובשאר העניינים הדתיים היה ברשותם. הם ניהלו את הטקסים הדתיים, ובמקרה הצורך הפעילו את השפעתם בקהילה. בקיאותם בתורה ובמוסר הקנתה להם מעמד של מנהיגים הן בתוך הקהילה והן ביחסיה עם החוץ. יישוב סכסוכים אף הוא היה מתפקידם, במקרים שהשמגלוץ' (זקני העדה) לא יכלו להביא לפתרון.
הקס (כהן) החל את מסלול לימודיו התורניים בגיל שבע-שמונה. הוא חי בתנאי פנימייה אצל המלוכסווץ', ולמד ברצף עד שעמד למבחן בקיאות והוסמך. את ההסמכה יכול היה לקבל רק לאחר שנשא אישה. לאחר שהוסמך הקס, על הקהילה היה לבחור בו כמתאים להיות מנהיגה הרוחני. בראש המנהיגים הדתיים עמד הליקה כהנת (הכהן הגדול), שנבחר בידי כלל המנהיגים הדתיים במחוז, והוא היה הסמכות הרוחנית העליונה במחוז.
הקס נישא רק לאישה בתולה, ולא יכול היה להתגרש, אלא בנסיבות קיצוניות, וגם זאת לאחר בירור אצל הקסים הבכירים, שיכלו לאפשר את הגירושין מבלי לפגוע במעמדו כקס. קס שהתאלמן יכול היה לשאת בשנית רק אישה בתולה, ואחת היא אם מבוגר הוא או צעיר. לאחר הסמכת הקסים בידי הנזירים התבצע טקס הסמכה שבו השתתפו הקסים הבכירים בכפר. הטקס, שנעשה ברוב עם, לווה בסעודה גדולה והושמעו בו ברכות וקולות זמרה. התואר קס הוא בעל חשיבות רבה בקרב יהודי אתיופיה. הקסים הנהיגו את תושבי הכפרים והכריעו בענייני השעה. תפקידם היה סמל לטוהר, יושרה, כבוד ונועם הליכות; דמויות מופת ששירתו את הקהילה.
הקסים לבושים תמיד לבן (סמל לטוהר ולניקיון), לראשם מצנפת לבנה והם נושאים עימם ספרי קודש. לקס שלושה תפקידים מרכזיים: האחד קשור בחיי הדת והוא כולל: הובלת תפילות בימות החול ובימי הקודש, הקרבת קורבנות בחגים, פסיקה בנושאי טומאה וטוהרה ונישואין וגירושין, וכן לימוד תורה. התפקיד השני הוא חברתי: הקס שומר על הלכידות החברתית של הקהילה. הוא מיישב סכסוכים ומחלוקות ובאפשרותו אף להטיל סנקציות על הסוררים. התפקיד השלישי הוא קבלת גרים לחיק הקהילה.
מאחר שהקסים על פי רוב לא עסקו בחקלאות כמו יתר היהודים, אלא הקדישו זמנם לתורה, הם חיו חיים צנועים בעזרת ביכורים ותרומות שהעניקו להם בני הקהילה. בכל כפר גדול היו קסים, והללו נתנו שירות גם לכפרים הקטנים הסמוכים.
תפקיד הנהגה רוחני נוסף בקהילת בתה ישראל שייך למלוכסה – נזיר. המלוכסווץ' הם אנשים שקיבלו על עצמם לפרוש מחיי הקהילה ולהתבודד כדי לעסוק בתורה. בבעלותם היו סודות האמונה, והם כאמור לימדו והסמיכו את הקסים. המלוכסווץ' היו המנהיגים הרוחניים הבכירים ביותר של הקהילה ועיצבו היבטים רבים וחשובים בתפילות ובהלכות של יהדות אתיופיה. חלקם הגיעו, על פי המסורת, לדרגת נבואה. החל מסוף המאה ה-19 הלך ודעך מספר המלוכסווץ', ובמקומות שבהם כבר לא היו מלוכסווץ', מילאו הקסים את תפקידיהם בהכשרה ובהסמכה של הדור הבא של הכהונה ובראשות ההנהגה הדתית.
המלוכסווץ' שמרו על טוהרה מחמירה ונמנעו מלבוא במגע פיזי עם יתר בני הקהילה, וכך גם עשו התלמידים שלמדו אצלם לכהונה במשך תקופת הלימודים. על פי מסורת הקהילה, המינוי למלוכסה, כמו המינוי לנביא, ניתן בידי האל: תלמיד שלמד לכהונה והאל הורה לו להיות מלוכסה נשאר בטוהרתו גם לאחר לימודיו והוסמך להיות מלוכסה. תלמיד שלא נבחר בידי האל להיות מלוכסה חזר אל הקהילה בתום לימודיו והוסמך לקס.