אודות יהדות אתיופיה

1. מקורה של הקהילה (המכונה גם בֵּתֶּה ישראל) הוא בשבט דן שגלה מן הארץ במסגרת גלות עשרת השבטים או אף לפני כן, בימי פילוג ממלכת ישראל. קיומה של קהילת גולים בכוש מופיע כבר בכתבי הנביאים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם ומפתוס וּמִכּוּשׁ […] וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו יא, יא-יב). יש לציין כי ספר ישעיהו לא מקשר קהילה זו דווקא לשבט דן; הקישור מופיע לראשונה בכתבי אלדד הדני מן המאה התשיעית לספירה, ומאוחר יותר גם במקורות רבניים שונים, כגון כתבי הרדב"ז. על מסורת זו התבסס הרב הראשי לשעבר עובדיה יוסף בקביעתו כי יהודי אתיופיה הם אכן יהודים.
2. מקורה של הקהילה ביהודים שהיגרו ממצרים בתקופות שונות החל מהמאה השביעית לפני הספירה, בעקבות מחלוקות פנימיות בתוך הקהילה היהודית או רדיפות מבחוץ. השערה זו מבוססת על מסורות הרווחות בקרב הקהילה ונתמכת גם על ידי חלק מחוקרי יהדות אתיופיה, המצביעים על דמיון בין מנהגי הקהילה היהודית העתיקה ביֵב (אלפנטינה) שבמצרים ובין מנהגי בֵּתֶּה ישראל.
3. אבות הקהילה לא היגרו ממצרים אלא מדרום ערב (תימן), שם שכנה קהילה יהודית משמעותית. השערה זאת, שגם היא נפוצה בקרב החוקרים, מתבססת על הקרבה הגיאוגרפית בין שני האזורים ועל העדויות הרבות על קשרים מסחריים ותרבותיים ביניהם החל מהמאה החמישית לפני הספירה.
4. המסורת הלאומית האתיופית גורסת כי ראשוני הקהילה הגיעו לאתיופיה בימי המלך שלמה. גרסה זו מרחיבה את המסופר בתנ"ך על מפגשם של שלמה ומלכת שבא, ומספרת כי ממפגש זה נולד בן בשם מנליק, שגדל באתיופיה. בבגרותו עלה מנליק לירושלים לבקר את אביו, ובתום הביקור נשלחו עימו נציגים משבטי ישראל כדי ללוותו חזרה לאתיופיה ומהם צמחה הקהילה. מסורת זו היא חלק מן האגדה הלאומית האתיופית, הכברה נגסט, והיא מוכרת גם בקרב בֵּתֶּה ישראל.
5. מקורם של בֵּתֶּה ישראל אינו בקהילה יהודית קדומה, אלא באתיופים נוצרים בני שבט אגאו שאימצו את היהדות סביב המאות ה-15-14. השערה זו הועלתה בעשורים האחרונים בידי חוקרים אחדים, בין השאר משום שרק החל מהמאה ה-14 מתייחסות הכרוניקות של שליטי אתיופיה לקיומם של יהודים במדינתם. יש לציין כי הקהילה דוחה גישה זו. כמו כן, רוב החוקרים מודעים לכך שהקהילה חיה באתיופיה בתקופות קדומות, עוד לפני שהנצרות הגיעה למדינה.

תולדות הקהילה עד למאה ה-19

כאמור, המידע שבידינו על תולדות יהודי אתיופיה לפני המאה ה-14 נשמר בעיקר במסורות שבעל פה. אחת המסורות המרכזיות עוסקת בתקופה ארוכה של שלטון עצמי תחת שושלת מלכים המכונים "הגדעונים". המפורסמת שבשליטים הללו היא המלכה יהודית, שעמדה בראש צבא מורדים שהחריב את ממלכת אקסום הנוצרית במאה העשירית ושלטה במשך כ-40 שנה. הדיווחים על קהילה יהודית אתיופית בעלת שלטון עצמי נפוצו בימי הביניים גם באירופה, בכתבי אלדד הדני שהוזכרו לעיל, בספרו של הנוסע היהודי בנימין מטודלה ועוד.
הטקסטים הראשונים העוסקים בקהילה שמקורם באתיופיה עצמה הם הכרוניקות של השליטים האתיופים. החל מהמאה ה-14 מדווחות הכרוניקות על מלחמות בין יהודי אתיופיה, שניסו לשמור על עצמאותם הפוליטית והדתית, ובין השלטון הנוצרי. בתום אחת ממלחמות אלה, שבה הובסו היהודים, הכריז הקיסר יסחק כי כל מי שלא יתנצר יאבד את אדמתו. רוב היהודים סירבו להתנצר ונושלו מאדמותיהם, וכך יכלו לעסוק בחקלאות רק כאריסים. כתוצאה מכך נאלצו בני הקהילה למצוא מקורות פרנסה חלופיים והחלו להתמקצע במלאכות שונות, ובייחוד בנפחות ואריגה (בקרב הגברים) ובקדרות ורקמה (בקרב הנשים). עיסוקם של היהודים במלאכות אלה הגביר את העוינות כלפיהם מצד הסביבה הנוצרית, שכן הן נחשבו בזויות, והנפחות אף נתפסה כקשורה בכישוף. המאבקים בין היהודים לשליטים הנוצרים נמשכו עד למאה ה-17, אז איבדה הקהילה את עצמאותה באופן סופי.
בשנים 1892-1888 פקד את אתיופיה אחד האסונות הקשים בתולדותיה, שגבה מחיר כבד ביותר גם מבֵּתֶּה ישראל. בתקופה זו, המכונה "קפו קן" (הימים הרעים), התרחשו במקביל כמה אסונות טבע ומלחמות, שהובילו לרעב ולמגיפות. ההשערה הרווחת היא שתקופת הקפו קן הביאה למותם של כשליש עד שני שלישים מיהודי אתיופיה.

הקשר עם יהדות התפוצות

במשך רוב שנות קיומה, חיה קהילת יהודי אתיופיה בבידוד משאר יהודי העולם. אולם, באמצע המאה ה-19 חודש הקשר, לאחר שמבקרים אירופאים ומיסיונרים החלו לפרסם באירופה מידע על אודותיה. תחילה התנהל הקשר באופן עקיף, באמצעות חילופי איגרות. ב-1855 נוצר גם קשר ישיר כאשר נציג מבֵּתֶּה ישראל, דניאל בן חנניה, הגיע לירושלים יחד עם בנו ושהה במחיצת רבני העיר חודשים מספר.
חידוש הקשר עם הקהילה, וכן פעילותם הנמרצת של המיסיונרים בקרבה, הניעו ארגונים יהודיים בתפוצות לשלוח שליחים לאזור. השליח הראשון היה יוסף הלוי, שהגיע לאתיופיה ב-1867, וכ-30 שנה אחר כך הגיע תלמידו יעקב פייטלוביץ', שהקדיש את חייו לקידום הקשר בין הקהילה לבין יהדות העולם. פעילותו כללה מסעות הסברה, גיוס כספים, מאבק במיסיון והקמת תשתיות לחינוך. צעירים נבחרים מבֵּתֶּה ישראל נשלחו ללימודים באירופה, וחלקם השתלבו בהמשך בממשל האתיופי ובהנהגת הקהילה. בין אלו אפשר למנות את תמרת עמנואל, גטיה ירמיה, יונה בוגלה וטדסה יעקב.
בעשורים הראשונים של המאה ה-20 התחזק הקשר בין יהודי אתיופיה ובין ההנהגה היהודית והציונית. כך לדוגמה, בשנות ה-50 הגיעו שתי קבוצות של צעירים מאתיופיה להכשרה בת כמה שנים בכפר בתיה, כדי שיוכלו לחזור לקהילותיהם ולשמש כמורים. ואולם, הקשר עם מוסדות המדינה לא הבשיל לידי עלייה לארץ עד לשנות ה-70.

העלייה ארצה

הכמיהה לציון הייתה קיימת בקהילה מאז ומעולם, כפי שמתבטא בשירים, בתפילות ובחג הסגד. ב-1862 הובילה כמיהה זו לניסיון המוני להגיע לירושלים דרך ים סוף בראשות המנהיג הרוחני אבא מהרי; ניסיון טרגי שהסתיים בכישלון.
מעט לפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה עלו לארץ משפחות בודדות מבֵּתֶּה ישראל, חלקן יחד עם יהודי תימן. ואולם, המדינה החליטה שלא לנקוט פעולות עלייה יזומות, בין השאר בשל חוסר הסכמה בארץ בשאלת יהדותה של הקהילה (דבר ששלל ממנה גם את הזכות לעלות מכוח חוק השבות). נוסף על כך, גורמים ממשלתיים העלו ספקות בדבר יכולתם של יהודי אתיופיה להשתלב בארץ מבחינה חברתית ותרבותית.
למרות הסתייגות המדינה, הגיעו לארץ מדי פעם צעירים מהקהילה באופן עצמאי, לכאורה כתיירים או לצורך עבודה. חלקם נאלצו במשך הזמן לעבור גיור לחומרה, שהקנה להם מעמד של עולים חדשים, והאחרים נשארו בארץ באופן בלתי חוקי, ואף הוצאו נגדם צווי גירוש.
בעקבות הלחץ הרב שהפעילה הקהילה על הממסד, פסק ב-1973 הרב הראשי הספרדי לישראל דאז, עובדיה יוסף, כי בֵּתֶּה ישראל הם יהודים. המדינה לא מיהרה ליישם את משמעות הפסיקה, והחילה את חוק השבות על יהודי אתיופיה באופן רשמי רק ב-1975. כמו כן, היא המשיכה במדיניות של אי-נקיטת פעילות יזומה להעלאת בני הקהילה, ועד לשנת 1977 חיו בארץ כ-200 יוצאי אתיופיה בלבד.
קהילה קטנה זו פעלה ללא לאות למען העלאת בֵּתֶּה ישראל באמצעות עצומות, הפגנות ופגישות עם גורמים ממשלתיים בארץ ובעולם. נוסף על כך, בסיוע האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) יצאו כמה פעילים לפעולות הסברה בעולם, כדי להגביר את המודעות לנושא בקרב ממשלות זרות וקהילות יהודיות בתפוצות, שבתורן הפעילו לחץ על ישראל.
המאבק למען העלייה נשא פרי עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, שהציב את העלאת הקהילה לארץ כמטרה. הניסיון הראשון התרחש ב-1977, כאשר נחתמה עסקה חשאית בין מדינת ישראל לאתיופיה, שעימה לא היו באותה העת יחסים דיפלומטיים. על פי העסקה, ישראל הייתה אמורה לספק סיוע צבאי לאתיופיה, בתמורה למתן אישור לכ-200 מיהודי אתיופיה לעלות לארץ במסגרת איחוד משפחות. לאחר עלייתם של 121 עולים חשף שר החוץ דאז משה דיין את דבר העסקה בתקשורת והיא הופסקה.
ב-1979 חודשה העלייה מאתיופיה לאחר שנוצר קשר בין פעילים כגון פרדה אקלום, ברוך טגניה, זימנה ברהנו, זכריה יונה ובין המוסד. בעזרת פעילים אלה נבנתה התשתית לנתיב עלייה חדש, וכך עשרות אלפים מבני הקהילה יצאו למסע רגלי מפרך אל סודן, ומשם עלו באופן חשאי לארץ.
המסע נמשך שבועות ואף חודשים, ובמהלכו היה על ההולכים להסתתר מחיילי השלטון ומשודדי דרכים ולהתמודד עם תנאי שטח קשים ועם מחסור במים ובמזון. בהגיעם לסודן נאלצו בני העדה להמתין חודשים עד שנים במחנות פליטים עד שתגיע ההזדמנות לעלות. התנאים התזונתיים והתברואתיים במחנות היו ירודים, והפליטים סבלו מהתנכלויות מצד השלטונות הסודנים והפליטים הלא יהודים במקום. רבים מאלה שקיוו להגיע לירושלים הוכרעו על ידי התנאים הקשים וקיפחו את חייהם במסע או בזמן ההמתנה במחנות הפליטים. ההערכה היא שבשנים אלה הגיעו כ-16,000 נפש לישראל וכ-4,000 נספו בדרכם ארצה.
נתיב העלייה הסודני היה פעיל במשך כעשור והתקיים בשיתוף המוסד, פעילים בני הקהילה, חיל האוויר וחיל הים. הוא כלל מבצעים בהיקפים שונים, שהגדול בהם היה מבצע משה (5.1.85-21.11.84). מבצע זה, שבמהלכו עלו יותרמ-6,000 עולים, היה תוצאה של הסכם חשאי שנחתם עם ממשלת סודן בתיווך אמריקני. לאחר כחודש וחצי הופסק המבצע, לאחר שגורמים ישראליים הדליפו את דבר קיומו לתקשורת, דבר שהביא למבוכה קשה לשלטונות הסודנים. ואולם, מבצעים בהיקף קטן יותר נמשכו לאורך שנות ה-80. בשנים אלה המשיכו פעילי העלייה בארץ ללחוץ על המדינה שלא תרפה ממאמציה להעלות את שאר היהודים מאתיופיה.
בסוף 1989 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה לאחר נתק של 16 שנה, והמדינה החלה להעלות את בני הקהילה ישירות מאתיופיה. בעידודם של פעילים מהקהילה וארגונים יהודיים שבראשם ה-AAEJ, עזבו רבים את כפריהם והתקבצו סביב שגרירות ישראל באדיס אבבה. תחילה התנהלה העלייה בקצב איטי, למגינת ליבה של הקהילה בארץ. זו לחצה על המדינה לזרז את העלייה ולאחד את המשפחות שנפרדו לאחר הפסקת העלייה מסודן. הלחץ גבר ככל שהמצב הביטחוני באתיופיה הלך והידרדר עקב מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. ואומנם, באפריל 1991 הוחלט להעלות את כל תושבי המתחם בדחיפות עקב התקרבותם של המורדים לאדיס אבבה.
ממשלת ישראל החלה להיערך למבצע עלייה מורכב בשיתוף צה"ל, המוסד, משרד החוץ, הסוכנות היהודית ועולים ותיקים מאתיופיה. המבצע, שנודע בשם "מבצע שלמה", יצא לדרך בליל 23 במאי 1991, והיה למבצע הגדול בהיסטוריה להעלאת יהודים לישראל: במהלך 36 שעות הוטסו לארץ ברכבת אווירית של 34 מטוסים מעל 14,000 עולים.
לאחר מבצע שלמה שלחה המדינה שליחים מטעמה למחוז קווארה, שהגישה אליו במהלך שנות ה-80 הייתה קשה עקב השתלטות מורדים על האזור, ובשנים 1999-1992 הועלו גם תושבי מחוז זה לארץ.
הקהילה האחרונה לעלות, שעלייתה נמשכת בעצם עד ימינו אנו, היא קהילת זרע בֵּתֶּה ישראל (המכונה גם פלשמורה או שארית יהודי אתיופיה). שורשי קהילה זו בבֵּתֶּה ישראל שהתנצרו מהמאה ה-19 ואילך, אך לא נטמעו בסביבה הנוצרית הכללית, אלא נשארו במעין מעמד ביניים בין שתי הקהילות, ולפעמים אף שימרו את הקשר החברתי עם קרוביהם היהודים ועם הקהילה היהודית בכלל.
שאלת עלייתה של קהילה זו היא סבוכה, כיוון שרוב חבריה אינם זכאים לעלות מכוח חוק השבות, ומנגד לרבים מהם יש קשרי משפחה עם יוצאי אתיופיה שנמצאים כבר בארץ. נוסף על כך, רבים מבני הקהילה עוברים תהליכי הכנה לגיור באתיופיה בעודם ממתינים להחלטה בעניינם. לאורך השנים אושרו כמה גלי עלייה של זרע בֵּתֶּה ישראל, במסגרתם עלו בסך הכול כ-50,000 איש, אולם באתיופיה נותרו עוד אלפים המבקשים לעלות.
נכון לסוף שנת 2020 מונה קהילת יוצאי אתיופיה בארץ כ-159,500 איש, מהם כ-88,500 ילידי אתיופיה וכ-71,000 ילידי הארץ.

מנהיגיהם הרוחניים של בֵּתֶּה ישראל

הכהנתוץ' (הקסים) מקבילים לרבנים שבשאר קהילות ישראל. הם היו הגחלת ששמרה על הדת ומורי הדרך של קהילת יהדות אתיופיה. הידע בתורה, במצוות ובשאר העניינים הדתיים היה ברשותם. הם ניהלו את הטקסים הדתיים, ובמקרה הצורך הפעילו את השפעתם בקהילה. בקיאותם בתורה ובמוסר הקנתה להם מעמד של מנהיגים הן בתוך הקהילה והן ביחסיה עם החוץ. יישוב סכסוכים אף הוא היה מתפקידם, בעת שהשמגלוץ' – זקני העדה, לא יכלו להביא לפתרון.
הקס (כהנת) החל את מסלול לימודיו התורני בגיל שבע-שמונה. הוא חי בתנאי פנימייה אצל הנזירים, ולמד ברצף עד שעמד למבחן בקיאות והוסמך. את ההסמכה יכול היה לקבל רק לאחר שנשא אישה. לאחר שהוסמך הקס, על הקהילה לבחור בו כמתאים להיות מנהיגה הרוחני. בראש הקסים עמד הליקה כהנת (קס הקסים), שנבחר בידי כלל הקסים במחוז, והוא הסמכות הרוחנית העליונה במחוז.
הקס נישא רק לאישה בתולה, ולא יכול היה להתגרש, אלא בנסיבות קיצוניות, וגם זאת לאחר בירור אצל הקסים הבכירים, שיכלו להתיר את הגירושין מבלי לפגוע במעמדו כקס. קס שהתאלמן יכול היה לשאת בשנית רק אישה בתולה, ואחת היא אם מבוגר הוא או צעיר. לאחר הסמכת הקסים בידי הנזירים התבצע טקס הסמכה שבו השתתפו הקסים הבכירים בכפר. הטקס, שנעשה ברוב עם, לווה בסעודה גדולה והושמעו בו ברכות וכן קולות זמרה. התואר קס הוא בעל חשיבות רבה בקרב יהודי אתיופיה. הקסים הנהיגו את תושבי הכפרים והכריעו בענייני השעה. תפקידם היה סמל לטוהר, יושרה, כבוד ונועם הליכות; דמויות מופת בקהילה ששירתו. הקסים לבושים תמיד לבן (סמל לטוהר ולניקיון), לראשם מצנפת לבנה והם נושאים עימם ספרי קודש.
לקס שלושה תפקידים מרכזיים: האחד קשור בחיי הדת והוא כולל: הובלת תפילות בימות החול ובימי הקודש, הקרבת קורבנות בחגים, פסיקה בנושאי טומאה וטהרה ונישואין וגירושין וכן לימוד תורה. התפקיד השני הוא חברתי: הקס שומר על הלכידות החברתית של הקהילה. הוא מיישב סכסוכים ומחלוקות ובאפשרותו אף להטיל סנקציות על הסוררים. התפקיד השלישי הוא קבלת גרים לחיק הקהילה. מאחר שהקסים על פי רוב לא עסקו בחקלאות כמו יתר היהודים, אלא הקדישו זמנם לתורה, הם חיו חיים צנועים בעזרת ביכורים ותרומות שהעניקו להם בני הקהילה. בכל כפר גדול היו קסים, והללו נתנו שירות גם לכפרים הקטנים הסמוכים.
תפקיד הנהגה רוחני נוסף בקהילת בֵּתֶּה ישראל שייך למלקוסה – נזיר. מוסד הנזירות התחיל מאוחר יחסית, במאה ה-15. הנזירים הם אנשים שקיבלו על עצמם לפרוש מחיי הקהילה ולהתבודד כדי לעסוק בתורה. בבעלותם היו סודות האמונה והם כאמור לימדו והסמיכו את הקסים.