חוסן בהגירה: הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל
"כשבאנו מאתיופיה, כל הדרך ברגל, סבלנו. ילדים מתו בדרך, זקנים לא שרדו, וכל המאמץ להגיע לארץ... חלמנו להגיע לירושלים, לעיר הקודש. בדרך טיהרנו את עצמנו, כמלאכים באנו לארץ. לא תיארנו לעצמנו שיקבלו אותנו ככה. אף אחד לא חשב בכלל שתהיה גזענות, שתהיה אפליה; לפעמים את מרגישה לא שייכת לארץ. אני אישית, אני לפעמים אומרת איזה באסה שבאנו לארץ, אומנם עיר הקודש, אבל החברה לא מקבלת אותך אז אני מרגישה מן בודדה כזאת וזה עצוב וזה כואב".
מתוך הספר
ספרה החשוב של שלי אינגדאו-ונדה מתבסס על ממצאי מחקר ביחס לחוויות והזיכרונות של צעירים מאתיופיה שהיו ילדים כאשר השתתפו במסע לישראל – מה הם זוכרים, כיצד הם תופסים את השתלבותם בארץ, את הקהילה, את מדיניות הקליטה ואת זהותם כבוגרים. במחקר השתתפו עשרים מרואיינים (סטודנטים, אקדמאים, אנשי עסקים, מעמד הפועלים ועקרת בית), מחציתם גברים ומחציתם נשים. בין השאר בוחנת המחברת את מציאות חייהם של יוצאי אתיופיה בישראל של שנת 2019.
מובא כאן סיפור מרתק ומטלטל, בעל חשיבות רבה להעשרת הידע ביחס לאוכלוסייה זו. כמו כן, ספר זה תורם להבהרת החשיבות שיש ליחס לגורמים קונטקסטואליים – כמו למשל מדיניות הקליטה, גזענות וסטראוטיפים, לצד קיומם של פרויקטים מערכתיים שכביכול מנסים לעזור אבל למעשה אינם מחוברים לקהל היעד – לקליטה ולהשתלבות של קבוצת מהגרים שעלתה ממניעים ציוניים, שהפגינה כוחות רבים ותעוזת נפש במהלך המסע לארץ אשר גבה מחיר כבד בנפש – כ-4000 קורבנות. תוך כדי כך שהוא דן בשאלה מיהו יהודי בארץ ומי מחליט על כך, ספר זה מאפשר לציבור הישראלי היכרות מעמיקה עם הקהילה האתיופית על שלל גווניה; הוא חושף את המורכבות שלה, כמו גם את היחסים בתוכה ומחוצה לה.
שלי אינגדאו-ונדה היגרה מאתיופיה בשנת 1984, במסע רגלי דרך סודאן; כיום דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ב"חממת נבט" למחקר מודע הקשר. נשואה לחנניה ואם ליובל-אתיופיה ואיתי-אלולה
כמו בובות בחלון ראווה: מנהיגי העולים מאתיופיה בישראל
רבות נכתב על עולי אתיופיה, אולם טרם נכתב על מנהיגיה של קהילה זו שעברה טלטלה בין חייה בעבר – כחברה חקלאית מסורתית באתיופיה, לחייה בהווה – עם הצורך להתמודד על מקומה במארג החברתי העכשווי בישראל, ובעיקר להסתגל אליו. מנהיגים אלו (הקייסים) הובילו תהליך קשה של הגירה שהיה בו משום מהפכה ו"קפיצת דרך" מעולם פטריארכאלי, עם סדר וארגון ברורים, אל חברה פוסט-מודרנית כאוטית ומבלבלת.
ספרן של רחל שרעבי ואביבה קפלן עומד על כמה היבטים של נושא זה: הוא מנתח את המתח השורר בין הממסד הדתי בארץ לבין המנהיגים הרוחניים של העדה; הוא עוסק בזהות הקיימת בין מצב של זִקנה למצב של הגירה, כאשר שתי הנסיבות, זִקנה והגירה כאחד, הן ביטוי למצבים חברתיים שבהם נשללות זהויות וננטשות כתוצאה ממצבי חיים משתנים. כפי שעולה מהנרטיב בספר זה, מנהיגי העדה האתיופית "נטרפו" למעשה על ידי המהפכה שאותה הם הובילו. הגישות האנתרופולוגית והסוציולוגית-היסטורית השלובות זו בזו במחקר הנוכחי מספקות זווית ראייה חדשה לבחינת חייהם של הנחקרים; היא אפשרה להיטיב להבין את סיפורם כפי שהוצג על ידם, בלשונם ובדרכם, במטרה לייצר מציאות שעמה הם מזדהים ושבה הם עשויים לעתים גם להתגאות. הגישות המשולבות אפשרו להצביע על הקונפליקטים השזורים בחייה של קבוצה "שחורה" אשר חיה בתוך קבוצה אנושית רחבה יותר ו"לבנה" בעיקרה.
פרופ' רחל שרעבי היא מרצה לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון ובאוניברסיטת בר אילן. משמשת עורכת בכתב-העת "הגירה". ספריה האחרונים הם: "חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז" (הקיבוץ המאוחד ויד בן צבי, 2009); "בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב", בעריכה משותפת עם פרופ' סילביה פוגל-ביזאוי (מאגנס ויד טבנקין, 2013); Mediation in Immigration (Germany, Lambert Academic Publishing, 2013).
ד"ר אביבה קפלן היא אנתרופולוגית וגרונטולוגית – מומחית בתחום הזקנה; חברת סגל וחוקרת בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה ומרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. משמשת כחברת הועד המנהל של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה. ספרה "מבוא לגן עדן" ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2013.
שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל
פעמים רבות במפגשים בין בני נוער נזרקת לחלל האוויר השאלה "איזו מוזיקה אתה שומע". כששאלה זו נשאלת ברור לשני הצדדים שמה שמונח על הכף הוא הרבה יותר מסתם החלפת מידע על טעמים מוזיקליים. התשובה וחילופי הדברים שיבואו בעקבותיה יעידו, במידה רבה, מיהם בני השיח ולפי התשובה ישקלו שני הצדדים את היתרונות והחסרונות החברתיים בהתחברות והאם יש בסיס להמשך הקשר.
הספר הנוכחי עוסק בשאלה תמימה לכאורה זו: "איזו מוזיקה שומעים צעירים בישראל כיום", וליתר דיוק – "איזו מוזיקה שומעים צעירים יוצאי אתיופיה בישראל כיום". בעזרת ניתוח הטעמים המוזיקליים של בני הנוער והפרשנויות שהם עצמם מעניקים לטעמים אלו מבקש הספר לבחון שאלות רחבות יותר של זהות, מיצוב בחברה הישראלית והמשמעות הסמלית של מוזיקה שחורה עבור צעירים אלה.
דוד רטנר לוקח אותנו למסע שעובר בין ברוקלין, קינגסטון ואדיס אבבה, ולעבר שכונות מגוריהם של הצעירים בישראל; מסע שבו מוזכרים בנשימה אחת היילה סלאסי וטופאק שאקור, פרנץ פאנון ובוב מארלי, פייר בורדייה ואייל גולן. בתוך כך זוכה הקורא להצצה נדירה ובלתי מתווכת אל עולמם של צעירים יוצאי אתיופיה בישראל של ימינו; הצצה אל החלומות והשאיפות של הצעירים, אל הקשיים והאכזבות שהם חווים, אל תפיסותיהם המרתקות ביחס לחברה הישראלית ואל התפקיד החשוב שהטעמים המוזיקליים שלהם ממלאים בכל אלה.
זהו ספרו הראשון של דוד רטנר, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בן גוריון. כיום עובד רטנר על ספרו השני אשר עוסק בתנועות הפוליטיות ובמחתרות שפעלו בשנות ה-70 וה-80 באתיופיה.