את אחיי אנוכי מבקש

השנה היא 1969. העלייה של יהודי אתיופיה לישראל עדיין לא החלה, ואין כל דרך חוקית לעזוב את המדינה, לא כל שכן בכיוון ישראל.

ובכל זאת, באבו יעקב, נער בן 16, מחליט לנסוע לבדו לאדיס אבבה, ומשם לאסמרה בניסיון למצוא דרך להגיע לירושלים.

בדרכים לא דרכים, מנסה באבו לעלות לישראל – מנסה ונכשל, אך לא מוותר, לבסוף הוא מצליח להגיע לכאן, כשהוא מצויד באשרת תייר – לשלושה חודשים. ספר זה מתאר את חיי היהודים באתיופיה, את משפחתו של באבו, מסעו לארץ, את מאבקיו כאן בישראל על מנת שיכירו ביהדותו וביהדותם של יהודי אתיופיה, את חזרתו למדינה ממנה ברח, תוך שהוא מסכן את נפשו, על מנת להביא לכאן את הוריו, ובנוסף לכל אלה – את פועלו הנרחב למען קליטת אחיו בישראל.

"החיים באתיופיה חישלו אותנו לקראת חיינו הבוגרים". כך באבו, "אני בטוח שלא הייתי מצליח לעמוד בכל המכשולים, שעמדו בפניי בדרכי לארץ ובקליטתי בה, לולא הדרך בא גדלתי כילד באתיופיה.

כמו יוסף, שחיפש את אחיו, תועה אף אני בדרכי, בבקשי אחר אחיי. כנער באתיופיה, ביקשתי את אחיי שבארץ ישראל. בהיותי בישראל, ביקשתי להביא לירושלים את אחיי שבאתיופיה. וכיום כאשר רובינו חיים כבר במדינת ישראל, אני מבקש את אחיי לראות אותנו כשווים בין שווים. באמצעות ספר זה, אני מבקש לפרוס בפני הקוראים את סיפורם של יהודי אתיופיה; להפריך את הספקות הקיימים עדיין בדבר עצם יהדותנו; ולהביא להבנה, שלמרות היותנו רחוקים מירושלים – המרכז הרוחני של עם ישראל – במשך אלפי שנים, נשארנו קשורים אליה בכל נימי נפשנו ומעולם לא ויתרנו על האמונה שנשוב אליה"