עושים תקשורת
עלון לסיכום קורס לבני נוער יוצאי אתיופיה בטלוויזיה החינוכית, בשיתוף האגף לקליטת תלמידים עולים במשרד החינוך. יוזמי הקורס ויועצים: דני אדינו אבבה ויואב לין. חברי מערכת ומשתתפי הקורס: ירוס דניא, חנה איילה, מלקם טאדג', סלם אברה, גיזצ'ו אג'יגו, ליטל בוגלה, טהון סמליו, באיוש ספיר וונדה, שלומית אקאל, הבטם ברהנו, אקאלו פנטה, דניאל בקלה, ליקנש מירי בלאי, ג'מבר טספהון, דמקה טוואבה, זהבה זגייה, רחל מספין, דניאנש טמסגם, מלסה שלומי מלסה, צ'רנט מרו.
אתיופיה בישראל: רפואה ותרופות מסורתיות של קהילת יוצאי אתיופיה
רבים מקהילת יוצאי אתיופיה בישראל עדיין אוחזים במסורת רפואית ייחודית ועתיקה, אם כי תהליכי המודרניזציה מביאים להשתכחותה.
ספר זה מתאר את מאפייני הרפואה האתיופית, סוגי מרפאים שונים ושיטות רפואיות מסורתיות.
עיקרו של הספר מתמקד בתיעוד התרופות המסורתיות שעדיין משתמשים בהן יוצאי אתיופיה בישראל.
זהו פרי מחקר מקיף ראשון בתחומו בארץ ומבוסס על מאות ראיונות עם מידענים בני הקהילה. כמו כן, הוא כולל סקר של עשרות חנויות תבלינים ותרופות הנמצאות ברחבי הארץ, המהוות עדות חיה ופעילה להמשך קיומה של הרפואה האתיופית.
בספר מתוארים כמאה שמות של חומרי מרפא שמקורם מן הצומח, החי והמחצב, תוך ציון שימושם בעבר ובהווה. חלק נוסף מוקדש לתיאור מאכלים ומשקאות השכיחים בקהילה האתיופית.
הספר כתוב בלשון השווה לכל נפש, מלווה בתמונות צבעוניות, בכתיב ובתעתיק הלשונות אמהרית ותגריניה.
חולות של תקווה
"בבוקר יום 3 באוקטובר 1984, בשעה 9:30, עליתי על טיסה של "סוויז אֵיר" מחרטוּם לאתונה, ומאתונה עברתי למטוס "אל-על" לישראל. ביום 4 באוקטובר 1984, בשעה 19:30, נחַתִּי בשדה התעופה "בן-גוריון". הנחיתה בשדה התעופה הישראלי והירידה מכבש המטוס אל אדמת הקודש מילאו אותי ואת חברי למסע אושר והתרגשות. כל אחד מאתנו הרכין את ראשו אל אדמת הקודש וחווה רגעי אושר אדיר ובכי של שמחה..."
זהו סיפור מסע התלאות מאתיופיה לסודן של נער בן ארבע-עשרה וחצי בתוך קבוצה של כמה עשרות אנשים. הקבוצה יצאה לדרך לא נודעת כדי להגשים חלום אחד קטן, חלומה של קהילה שלמה שהיה מהול בחולות של תקווה במשך כ-2,500 שנה: להגיע אל המדינה היהודית היחידה בעולם.
סוד המסע לירושלים היה טמון בקשר המיוחד בין קהילת ביתא-ישראל לירושלים הנשגבת, ועבותות הקשר הזה נשמרו במסירות נפש, שוודאי תוסיף להיות צרובה בזיכרון בני הקהילה לעד. הקשר לירושלים היה רוחני, רגשי, מיוחד ויחיד, קשר שחוסר הוודאות בו היה מוחלט. על בסיס הקשר הזה לירושלים, שנבנה בנחישות, נולד מסעם של בני קהילת ביתא-ישראל. רבים מבני הקהילה לא זכו להשלים את המסע, ונותרו מאחור בדרכים הקשות וצרובות השמש בדרך לסוּדָן או במחנות הפליטים, מי ברעב ומי בצמא, מי במחלות ומי בסבל נוראי ובעינויים בכלא הסודני ובמחנות הפליטים השונים בסוּדָן.