כמו בובות בחלון ראווה: מנהיגי העולים מאתיופיה בישראל
רבות נכתב על עולי אתיופיה, אולם טרם נכתב על מנהיגיה של קהילה זו שעברה טלטלה בין חייה בעבר – כחברה חקלאית מסורתית באתיופיה, לחייה בהווה – עם הצורך להתמודד על מקומה במארג החברתי העכשווי בישראל, ובעיקר להסתגל אליו. מנהיגים אלו (הקייסים) הובילו תהליך קשה של הגירה שהיה בו משום מהפכה ו"קפיצת דרך" מעולם פטריארכאלי, עם סדר וארגון ברורים, אל חברה פוסט-מודרנית כאוטית ומבלבלת.
ספרן של רחל שרעבי ואביבה קפלן עומד על כמה היבטים של נושא זה: הוא מנתח את המתח השורר בין הממסד הדתי בארץ לבין המנהיגים הרוחניים של העדה; הוא עוסק בזהות הקיימת בין מצב של זִקנה למצב של הגירה, כאשר שתי הנסיבות, זִקנה והגירה כאחד, הן ביטוי למצבים חברתיים שבהם נשללות זהויות וננטשות כתוצאה ממצבי חיים משתנים. כפי שעולה מהנרטיב בספר זה, מנהיגי העדה האתיופית "נטרפו" למעשה על ידי המהפכה שאותה הם הובילו. הגישות האנתרופולוגית והסוציולוגית-היסטורית השלובות זו בזו במחקר הנוכחי מספקות זווית ראייה חדשה לבחינת חייהם של הנחקרים; היא אפשרה להיטיב להבין את סיפורם כפי שהוצג על ידם, בלשונם ובדרכם, במטרה לייצר מציאות שעמה הם מזדהים ושבה הם עשויים לעתים גם להתגאות. הגישות המשולבות אפשרו להצביע על הקונפליקטים השזורים בחייה של קבוצה "שחורה" אשר חיה בתוך קבוצה אנושית רחבה יותר ו"לבנה" בעיקרה.
פרופ' רחל שרעבי היא מרצה לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון ובאוניברסיטת בר אילן. משמשת עורכת בכתב-העת "הגירה". ספריה האחרונים הם: "חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז" (הקיבוץ המאוחד ויד בן צבי, 2009); "בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב", בעריכה משותפת עם פרופ' סילביה פוגל-ביזאוי (מאגנס ויד טבנקין, 2013); Mediation in Immigration (Germany, Lambert Academic Publishing, 2013).
ד"ר אביבה קפלן היא אנתרופולוגית וגרונטולוגית – מומחית בתחום הזקנה; חברת סגל וחוקרת בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה ומרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. משמשת כחברת הועד המנהל של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה. ספרה "מבוא לגן עדן" ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2013.
שומעים שחור: מוזיקה שחורה וזהות בקרב צעירים יוצאי אתיופיה בישראל
פעמים רבות במפגשים בין בני נוער נזרקת לחלל האוויר השאלה "איזו מוזיקה אתה שומע". כששאלה זו נשאלת ברור לשני הצדדים שמה שמונח על הכף הוא הרבה יותר מסתם החלפת מידע על טעמים מוזיקליים. התשובה וחילופי הדברים שיבואו בעקבותיה יעידו, במידה רבה, מיהם בני השיח ולפי התשובה ישקלו שני הצדדים את היתרונות והחסרונות החברתיים בהתחברות והאם יש בסיס להמשך הקשר.
הספר הנוכחי עוסק בשאלה תמימה לכאורה זו: "איזו מוזיקה שומעים צעירים בישראל כיום", וליתר דיוק – "איזו מוזיקה שומעים צעירים יוצאי אתיופיה בישראל כיום". בעזרת ניתוח הטעמים המוזיקליים של בני הנוער והפרשנויות שהם עצמם מעניקים לטעמים אלו מבקש הספר לבחון שאלות רחבות יותר של זהות, מיצוב בחברה הישראלית והמשמעות הסמלית של מוזיקה שחורה עבור צעירים אלה.
דוד רטנר לוקח אותנו למסע שעובר בין ברוקלין, קינגסטון ואדיס אבבה, ולעבר שכונות מגוריהם של הצעירים בישראל; מסע שבו מוזכרים בנשימה אחת היילה סלאסי וטופאק שאקור, פרנץ פאנון ובוב מארלי, פייר בורדייה ואייל גולן. בתוך כך זוכה הקורא להצצה נדירה ובלתי מתווכת אל עולמם של צעירים יוצאי אתיופיה בישראל של ימינו; הצצה אל החלומות והשאיפות של הצעירים, אל הקשיים והאכזבות שהם חווים, אל תפיסותיהם המרתקות ביחס לחברה הישראלית ואל התפקיד החשוב שהטעמים המוזיקליים שלהם ממלאים בכל אלה.
זהו ספרו הראשון של דוד רטנר, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בן גוריון. כיום עובד רטנר על ספרו השני אשר עוסק בתנועות הפוליטיות ובמחתרות שפעלו בשנות ה-70 וה-80 באתיופיה.
נשיקה של זהב: ל"ח סיפורי עם מפי יהודים יוצאי אתיופיה בישראל
"הספר נשיקה של זהב מונה ל"ח סיפורי עם מן המורשת התרבותית של יהודים יוצאי אתיופיה החיים בישראל. הסיפורים נרשמו באמהרית, והם מוגשים לקורא בליווי תרגום לעברית. בתהליך תרגומו של הסיפור לעברית ביקשנו לשמור ככל הניתן על המשלב הלשוני של המספר ולנסות להעביר את קולו הייחודי דרך הדף הכתוב. בנוסף לתרגום המילולי, מספר סיפורים בקובץ שלפנינו נזקקו לתיווך תרבותי כדי להבינם לאשורם. חלקם מבוססים על ערכים ונורמות שוודאי אינם מובנים למי שאינו בקי בתרבות האתיופית, או דורשים ידע היסטורי או חברתי. בהערות המתלוות לסיפורים ניסינו להאיר את הרקע, המשמעות או ההקשר המיוחדים של הסיפור על מנת להבהירו. הסיפורים מעידים על מאפייני התרבות האתיופית. בד בבד הם מעידים על התנגדות המספרים לנורמות מסוימות הרווחות בחברה הישראלית. הם מצביעים על שאיפתם של העולים לאינטגרציה תרבותית חלקית ולא מלאה בזרם המרכזי של החברה הישראלית, ומייצרים שיח המהווה מחסום סמלי מפני היטמעות מוחלטת. אנו מקווים כי הספר ישמש כלי בידי הקהילה להעברת מסורתה התרבותית לבניה ובנותיה, המצויים בשלב שונה של מעבר בין־תרבותי, כחומר גלם ליצירת תחושת שייכות ולכידות משפחתית בין־דורית" -- מן הכריכה האחורית.
מספרים: צ'קול מטקו, טספה מטקו, אסרס ווסה אובה, אסנקו ימהרן אנדלו, אבבה מגוס טפטה ווטה, אדוניה ילאו גובזה, אוריה אפרים, אורית אפרים, איינאו (דוד) דמוזה, טרגו (מרים) דמוזה, אנאט בקלה, מוגוס אזנה צ'קולה, פרדה אברה, רבי סנדקה, זאוויה צדלו, גנט איילי טפטה, סאומהון מטקו.
רשמו: דליה בקלה, טנאט סמאי, וובנט טפטה, גלנש אנדלאו, סאומהון מטקו, מיסה גלאו.
עד עלות השחר: יהודי אתיופיה במדינת ישראל - סוגיות במבט תורני
"הביאו לי את יהודי אתיופיה": הסיפור האמיתי - כך העלה "המוסד" את יהודי אתיופיה מסודאן
"הביאו לי את יהודי אתיופיה" - היתה פנייתו הנרגשת של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין אל ראש "המוסד" יצחק חופי. בשנת 1977 ובשנות השמונים, כאשר בעולם ארגנו קונצרטים של רוק למען נפגעי הרעב באפריקה, התגייסה מדינת ישראל למבצע שיצק תוכן חדש למלה "ציונות" וביסס את המוניטין של "המוסד" כארגון ביון בעל איכויות יחודיות. הספר "הביאו לי את יהודי אתיופיה" חושף את הסיפור המלא של מבצעי "המוסד" להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן - פרשה יוצאת דופן לא רק בהיסטוריה רבת המעללים של "המוסד", אלא גם בקורות עולם הביון בכלל. המחבר נמנה עם קבוצה קטנה של אנשי "המוסד" שבסיוע צמוד של חיל הים וחיל האוויר פעלה בחשאי במדבריות סודאן וחילצה את יהודי אתיופיה ממחנות הפליטים מוכי הרעב והמגפות. בלשון קולחת, רוויה בהומור דק, לעתים ציני, מביא המחבר, תוך שילוב ניסיונו המבצעי העשיר בשורות "המוסד" עם כישוריו כעיתונאי בכיר ב"מעריב", את חוויותיו מאותה תקופה מסעירה. הוא מגולל סיפור גבורה שאינו חף מאינטריגות, מתאר מבצעים בלא לחפות על טעויות שנעשו וחושף את הפן האנושי שבמפגש המרגש, המעורר אמפתיה, עם "האחים", יהודי אתיופיה.